Left Menu
מהגרי העבודה קשרו את גורלם בגורלנו. אסור להפנות להם עורף

מהגרי העבודה קשרו את גורלם בגורלנו. אסור להפנות להם עורף

"אחי בבקשה עזור לי, אני עייף", תרגם גוגל טרנסלייט הודעה שהגיעה לפני שבוע – בתאית – לדף הפייסבוק של מחלקת עובדי חקלאות בקו לעובד, "אני עובד בניר עוז. עכשיו כשהחברים שלי בעבודה מתו מה עלי לעשות"?. מה עושים אחרי מוות? מה עושים כשהעולם המוכר נגמר? לאן מוליכים את הפחד, את האבל וההלם? "תעזרו לי", צעקה […]

"אחי בבקשה עזור לי, אני עייף", תרגם גוגל טרנסלייט הודעה שהגיעה לפני שבוע – בתאית – לדף הפייסבוק של מחלקת עובדי חקלאות בקו לעובד, "אני עובד בניר עוז. עכשיו כשהחברים שלי בעבודה מתו מה עלי לעשות"?. מה עושים אחרי מוות? מה עושים כשהעולם המוכר נגמר? לאן מוליכים את הפחד, את האבל וההלם? "תעזרו לי", צעקה הודעה אחרת, "אני לא מצליחה להשיג את הבן זוג שלי מיום שבת".
טלפון לשגרירות, פרטים מוחלפים, שמות של אנשים ומקומות. שגרירות תאילנד כמעט קורסת, אלפים צובאים על דלתותיה ומבקשים להחזיר את הגלגל לאחור, לימים ומקומות אחרים כשטרוריסטים חמושים לא ירו בעובדי אדמה ולא האיצו בהם במכות אל מעבר לגבול. במקביל מגיעות ידיעות על יוזמות חילוץ והצלה של עובדים, על חקלאים שמתוך האפר דאגו לתאילנדים שזרעו וקטפו עבורם ומיהרו להעבירם הרחק מהטילים, על התארגנות מהירה של אקטיביסטים שמסייעים לעובדים שברחו מהתופת והגיעו להאנגרים ריקים ומשקים מרוחקים. הלו, מדינת ישראל? כן, גם היא על הקו, מבולבלת ומנסה לעזור. הלו? מגיעה הודעה מבית חולים שערי צדק – עובד תאילנדי מהעוטף נפצע, אפשר סיוע בתרגום?". וודאי. מה הוא אומר? מה היא אומרת? טיפלנו בו, הכל בסדר, אפשר לשחרר אותו הביתה. מה? לאיזה בית? נכון, צודקת.
נוקפות השעות. מגיעות הודעות מקבוצת סטודנטים לחקלאות נפאלים שמצאו עצמם במרתף בפאתי מושב מבטחים יחד עם קבוצת עובדים מתאילנד שעות רבות אחרי שלא נשאר בו פירור של ביטחון. "הצילו", מבקשים חבריהם של העובדים שאינם יודעים אם המוות אורב מחוץ למרתף, "בבקשה". הקהילה הנפאלית בטראומה לאחר שאיבדה עשרה מחבריהם בקיבוץ עלומים. אנחנו מריצים טלפונים לתוכנית המשתלמים במשרד החוץ ולרשות האוכלוסין. בודקים אם הם יודעים על הקבוצה הנצורה. כן. הם בתמונה. אזרחים זרים באו לישראל כדי ללמוד ולעבוד ומצאו עצמם בחזית, ללא מקורות מידע וללא משפחה שיכולה לסייע, ואין למי לשלוח מיקום ולקוות שיגיע. קו לעובד, מכירים? כן. דיני נפשות מחליפים עיסוק בדיני עבודה. שאלות על שכר וזכויות מתחלפות בבקשות לחילוץ ופינוי שצוות קו לעובד מעביר לטיפולם של אנשי רשות האוכלוסין, שלא נחים לרגע מאז אותה שבת.
הימים חולפים, הקרקע מתייצבת קמעה ואנשים מתבוננים בעצמם במראה ותוהים מה נשאר מהם. "אני עובד בישראל 4 שנים", כותב עובד תאילנדי בשפה שמצלצלת מוכר מימים אחרים, ימים בהם נשאלו שאלות פרוזאיות על זכויות עובדים ושכר, "מגיעות לי זכויות ופיצויים? הם אומרים שישלמו לי רק כשאגיע לתאילנד". מגיע לך, כן. לכולכם מגיע. כולם כאן מחכים לשכר, לפיצוי, לכסף שישכיח ויבטיח שדברים מתנהלים כאן מסודר, לפי הספר והחוזה, לפי חוקים של מדינות ומעסיקים. החוקים הם הגנות, הפיצויים הם הגנות, ולאנשים שהופקרו לציפורני המלחמה אין דבר מנחם מזה.
כיוון הרוח שוב משתנה ומגיעות פניות מצוקה חדשות: "המעסיק מסרב להחזיר לי את הדרכון", כותב עובד מפוחד שמנסה לעזוב ולברוח מסכסוך שאיננו שלו. "בבקשה תעזרו לי בפינוי", כותב חברו, "המעסיק לא נותן לי לצאת". בימים כתיקונם היינו שוצפים על האנשים האלו, המפירים את החוק ברגל גסה ומונעים מבני אדם אוטונומיה ובעלות על מסמכיהם האישיים. אבל עכשיו, כשאותם מעסיקים נמצאים במצב של להיות או לחדול, כשהמשק שלהם גווע מול עיניהם, ניתן רק להזכיר להם שבמצב הנורא שנוצר הגורלות אכן מתפצלים. האדם שבא לעזור מרחוק מסיבות כלכליות אינו מסוגל לעשות זאת עוד. זה איננו מפעל חייו.
וישנן גם את עובדות הסיעוד. הן עזבו את משפחותיהן בארצותיהן והגיעו לישראל כדי לסעוד את הורינו המבוגרים ובני משפחתנו בעלי המוגבלויות. עובדות בקיבוצים ובערי הדרום התעוררו לקולות אזעקות ופיצוצים, ירי וצעקות, ובמצוקתן הרבה נדרשו לעשות את פעולת הקודש שהוטלה עליהן: לדאוג לקשישים ואנשים בעלי המוגבלויות שלצידן. כמה סיפורי גבורה זורמים על הנשים והגברים הללו, שנצמדו לאדם חסר הישע שעליו הופקדו והגנו עליו תוך הקרבת ביטחונם. הן לא נסו, הן נותרו לצד ההורים שלנו עד לבוא ההצלה או הסוף המר. במציאות הבלתי נתפסת הזו עובדות הסיעוד הצילו חיים, פשוטו כמשמעו, המשיכו בעבודת הקודש שהן עושות גם כך. גם מקרב עובדות ועובדי הסיעוד הזו נפלו וככל הנראה גם נחטפו בני אדם. בני אדם שלא קשורים לאף סכסוך.
"הביטחון התזונתי של אזרחי המדינה מצוי בידי העובדים הזרים בחקלאות", אמרה אתמול נציגת רשות האוכלוסין בדיון בוועדת הכנסת, שסקר בדאגה את מספר העוזבים והענפים שהושפעו מכך. ניכר שזיעה קרה מכסה את מצחם של רבים מאלו התלויים בעובדים. הם הציעו פיצוי, תגמולים, מענקים ותמריצים לאנשים שמתבקשים להישאר כאן למרות הפחד והמלחמות. האם יצליחו? ימים יגידו.
באוקטובר 2023 מצאו עצמם אלפי מהגרי עבודה בישראל בבדידות מזהרת, והיום הם מתמודדים עם טראומה ותמונות שלא יעזבו אותם. כשרעם התותחים ייפסק, כשהשקט יחזור, כולנו, ובפרט המנהיגים שלנו, צריכים לזכור את העובדים והעובדות הללו, ולהעמיק בהבנה שחייהם של העובדים: יהודים, ערבים, מהגרים, מבקשי מקלט שראינו אותם לצדנו בימים האלה מאכילים מפונים ואורזים חבילות לחיילים ולתושבי הדרום, הם חלק מהרקמה החברתית פה. הם ראויים להגנות בזכות ולא בחסד. לפיצוי. לטיפול נפשי. להפקת לקחים. לשיקום. אלפי בני אדם שכרכו את גורלם בגורלנו משוועים לכך – ואין כמוהם ראויים.
נקדיש את המלים האלה לזכרם של אלו שנלקחו מעמנו ומעמם, להשבתם של החטופים ולהחלמה מהירה של הפצועים, בגוף ובנפש.

המאמר שפורסם באתר "הארץ" – כאן.