מאת: גדיר נקולא
בשבוע שעבר סיפק לנו המחוקק הישראל מחזה סוריאליסטי, אשר העיד יותר מכל על המציאות המדומיינת לה מייחלת ואליה חותרת הממשלה הנוכחית, עבור האוכלוסיה הערבית במדינה.
בלא אחר מאשר בחוק שוויון הזדמנויות בעבודה, הניח המחוקק הישראלי את אבן הפינה של מדיניות הפרד ומשול חדשה עבור האוכלוסיה הערבית. לראשונה בספר החוקים, הופרדו הערבים הנוצרים מהערבים המוסלמים, ונקבע, כי במועצה המייעצת של נציבות שוויון הזדמנויות בעבודה, ישב נציג אחד של ארגון העוסק בקידום התעסוקה בקרב האוכלוסייה הערבית-נוצרית ונציג אחר מטעם ארגון העוסק בקידום התעסוקה בקרב האוכלוסיה הערבית-מוסלמית.
הצעת החוק הוגשה על ידי ח"כ יריב לוין, יו"ר הקואליציה וחבר מפלגת הליכוד והיא רק אחת מתוך מספר הצעות שהגיש ח"כ לוין במטרה ליצור אבחנה בתוך האוכלוסיה הערבית בין הנוצרים למוסלמים, ולהעניק זכויות נפרדות לנוצרים, מתוך תקווה שבעתיד יתגייסו לצבא.
כמובן שלמשנה זו של ח"כ לוין, עליה הצהיר בראיונות לתקשורת, לא ניתן ביטוי מפורש בדברי ההסבר להצעת החוק שיזם. שם נבחרה לשון נקייה דוגמת : "המטרה היא להרחיב ולגוון את הרכב הוועדה המייעצת של נציבות שוויון הזדמנויות בעבודה, על ידי הוספת נציגים של ארגונים הפועלים לקידום התעסוקה בקרב המגזרים השונים". מה שח"כ לוין שכח לספר לתקשורת, זה שארגונים שמקדמים את התעסוקה בקרב הנוצרים או בקרב המוסלמים, אינם בנמצא, אלא הארגונים הקיימים משרתים את שתי האוכלוסיות המרכיבות את החברה הערבית בישראל, ללא הפרדה.
עובדה פשוטה זו נמסרה לחברי הכנסת, על-ידי לא אחרת מאשר הנציבה הארצית לשוויון הזדמנויות בעבודה, עו"ד ציונה קניג-יאיר, הסמכות המקצועית בתחום. הנציבה הסבירה לח"כים כי לדעתה מדובר בהפרדה פיקטיבית, וכי היא תשמח אם האנרגיות המושקעות בהצעת החוק, יופנו להצעות שירחיבו את סמכויות האכיפה של נציבות השוויון לשם מיגור אפקטיבי של האפליה כנגד האוכלוסייה הערבית.
שאלת קיומו, או חוסר קיומו, של נציג ארגון נוצרי הפועל בתחום התעסוקה לא הטרידה במיוחד את חברי הכנסת שתמכו בהצעת החוק. הרי כבר אמרנו כי לא המציאות הקיימת היא אשר מעניינת את המחוקק הישראלי, אלא המציאות המדומיינת לה הוא מייחל. לתמיכה במציאות מדומיינת זו, גייס ח"כ לוין קצין צנחנים נוצרי, חבר בפורום לגיוס העדה הנוצרית, שהסביר לח"כים עד כמה הוא גאה בלאומיותו "הארמית", וכי הוא מבקש להיפרד מהערבים מוסלמים. יובהר, כי גם על פי נתוני הפורום לגיוס העדה הנוצרית שפורסמו לאחרונה בתקשורת, מספר המגויסים מהווה נתח קטן ביותר מן הצעירים הנוצרים. כך, נתח שולי מאוכלוסיית הנוצרים הערבים דוגמת קצין צנחנים ארמי, הופך בעיני המחוקק הישראלי, למייצג אוכלוסיה שלמה ולשחקן חיזוק לגיטימי להצעת חוק מפלות.
האירוניה עוד מתגברת מבחינת ההקשר בו קודם החוק המפלה, במסגרתו של חוק שוויון הזדמנויות בעבודה – החוק היחיד כמעט בספר החוקים הישראלי, שמבטיח מפורשות שוויון זכויות עבור האוכלוסייה הערבית בתחום העבודה ואוסר הפליה מחמת לאום. אותו חוק עליו נשענים בגאווה נציגי המדינה בפורמים בינלאומיים ומול גופים בינלאומיים, שם הם נדרשים לנמק את יחסה של מדינת ישראל כלפי האוכלוסיה הערבית.
האם החוק החדש יצליח במשנתו ויצור הפרדה באוכלוסייה הערבית? תשובתי הפשוטה היא לא. לא רק משום שזהותם הלאומית של הערבים הנוצרים מגובשת עוד מימים ימימה, אלא כי האפליה נגדם כערבים כבר מגובשת מימים ימימה. במציאות, ההפליה כנגד האוכלוסייה הערבית היא שוויונית, והיא אינה מפלה בין נוצרי למוסלמי. כך גם בשוק העבודה, מוסלמים ונוצרים מופלים באופן שווה. שניהם בעלי סיכויים דומים כי תידחה מועמדותם בהסתמך על שמם המתנוסס על קורות החיים ששלחו ובמידה והתקבלו לעבודה, שניהם נתקלים באותם תנאי העסקה מפלים, משכורת שניהם נופלת מממוצע משכורתו של העובד היהודי, שניהם מועסקים בימי מנוחתם הדתיים, שניהם מועסקים בימי חגיהם הדתיים ושניהם מתבקשים שלא לדבר בערבית עם עמיתיהם הערבים, שכן השפה "נשמעת מאיימת".
מסתבר שההפליה במציאות שוויונית יותר מזו המוצעת בחוק החדש.
הכותבת הינה מנהלת סניף נצרת ורכזת תחום עובדים ערבים בקו לעובד
* טור זה פורסם במוסף דה מרקר בתאריך 18.3.2014