מאת: אירית פורת, מתנדבת בקו לעובד
אישה צעירה מנפאל עובדת כמטפלת בזקן. לפני כשנתיים הכירה צעיר ישראלי והרתה לו. היא הסתירה את הריונה מעיני המעסיק ובנו, חששה שיגרשו אותה מיד כשיגלו. החזיקה מעמד עד סוף ההיריון וכשהגיע רגע הלידה נכנסה לשירותים וילדה בעצמה את בנה הבכור. לבדה. בארץ זרה.
למשפחתה בנפאל לא סיפרה דבר, הם ינדו אותה אם יידעו. היא הצליחה ללדת בעצמה ורק לא ידעה מה לעשות עם חבל הטבור. איני יודעת מי הזעיק את האמבולנס. כשפנתה בטלפון לאבי בנה ובקשה שיסיע אותה לבית חולים, הוא ענה שאינו יכול ולהזמין אמבולנס עולה המון כסף. היחידים שחיבקו אותה לבסוף כשחזרה מבית החולים הם המעסיק ובנו שהסכימו לאמץ אותה אל ליבם ולאפשר לה להמשיך לעבוד אצלם ולגדל את בנה בביתם.
שנה עברה מאז הלידה. אבי בנה מסרב להכיר באבהותו. מאז הוא עזב את הארץ ואינו רוצה קשר עם הבחורה ועם בנו. משפחתה אינה שומעת ממנה. הקהילה הנפאלית חשודה בעיניה ברכילות ובהוצאת דיבה ולכן היא מתרחקת ממנה. נשים הודיות שעובדות כמטפלות בסביבתה נוהגות לעזור לה עם בנה. היום כשהגיעה אלי, השאירה את בנה בטיפולה של אחת מהן. היא הראתה לי את תמונתו. ילד יפה ושמנמן. היא מנהלת מאבק באמצעות עורך דין ומנסה לכפות עליו, על הבורח, להכיר באבהותו וכנראה באמצעות ההכרה לזכות באזרחות ישראלית לבנה. כרגע כל מרצה וכוחותיה מוקדשים לילד החמוד המחייך שמחכה לה בבית הזקן. רק ברגעים בהם היא מספרת לי על הלידה, נושרות מעיניה דמעות. היא אינה רוצה שיבחינו בדמעותיה ויושבת בגבה לאחרים שנמצאים בחדר. אילו כוחות נדרשים מאישה שמתמודדת כך לבדה.
