מאת: אירית פורת, מתנדבת בקו לעובד
מטפלת סיעודית מן הפיליפינים הגיעה לישראל כדי לטפל בזקנה, חולת סוכרת שרגלה נכרתה. כאשר הגיעה המטפלת לפני חמש שנים, מצבה של הזקנה היה טוב, יחסית. רגלה השנייה הייתה חזקה וכן גם ידיה ויכולה הייתה לעזור למטפלת כשזו נצרכה להעבירה מכסא לכסא או מכסא למיטה. שלוש פעמים בשבוע נסעה עם הזקנה לבית החולים לטיפולי דיאליזה. הנסיעה במונית אינה פשוטה, אולם כל עוד יכולה הייתה הזקנה לעזור, הצליחה המטפלת לתמוך בה ולהושיב אותה במונית.
בחצי השנה האחרונה נחלשה הזקנה מאוד והמעברים נעשו קשים. היא אינה יכולה עוד לעזור למטפלת וזו נאלצת להרימה בזרועותיה, בכוח שריריה, מכסא הגלגלים למושב המונית, ממושב המונית לכסא הגלגלים ובבית מכסא הגלגלים לכסא האמבטיה ולמיטה. לא אחת נשמטה הזקנה מזרועותיה ונחבטה ברצפה. הנסיעות מבית החולים הביתה לאחר הטיפול היו הקשות ביותר, הזקנה חלשה ביותר והיא מוטלת על מושב המונית בחוסר אונים. הוצאתה מהמונית עם ההגעה הביתה נעשתה בלתי אפשרית. המטפלת בקשה מן הזקנה ומבנה שלפחות הנסיעה בחזרה הביתה תעשה באמבולנס, כך תוכל להמשיך לטפל בזקנה.
לאחרונה סבלה המטפלת מכאבי גב חזקים והרופא הורה לה להימנע מנשיאת משאות. תשובתם של הזקנה ושל בנה הייתה שנסיעה באמבולנס עולה הון ואם המטפלת אינה יכולה להמשיך לטפל בזקנה, היא מוזמנת לאסוף את חפציה וללכת. הם ימצאו מטפלת אחרת. בתחילה חשבו על גבר, שיוכל לשאת את הזקנה, אולם הגבר-המטפל נשאר בתפקיד יומיים ועזב, הוא לא יכול היה להתמודד עם המשקל.
עם סיום יחסי העבודה שבין המטפלת לבין הזקנה, פנתה הראשונה אל הבן ובקשה שישלם לה פיצויי פיטורים. הוא מיהר להודיע לה שהיא זו שסיימה את הקשר ולכן לא מגיעים לה פיצויים. העובדה שמצבה של אימו החמיר, אינה משנה ממין העניין, לטענתו.
מספר הזקנים בארץ הוא 708,000, מהם 679,680 חיים בקהילה. 14% מתוך אלה החיים בקהילה, כ- 95,000 זקנים סובלים מאי יכולת לנוע בכוחות עצמם ולמעשה הם מרותקים לבתיהם. אנשים אלה זקוקים למי שיהפוך אותם במיטותיהם, למי שירחץ אותם, למי שילווה אותם לבית חולים או לרופא, למי שיסיע אותם בכסא הגלגלים. כשהטיפול נעשה בבית על ידי מטפלת זרה (מהגרת עבודה), היא עושה כל זאת בעצמה, פעולות שבבית חולים או במחלקה סיעודית תבוצענה על ידי שני אנשי צוות. היא מרימה ודוחפת גוף שלרוב הינו כבד ממשקל גופה.
ידוע הדבר כי תאונות עבודה הנגרמות בשעת טלטול עצמים ודחיפתם ממקום למקום, נגרמות עקב הצורך להתגבר על כובד המשאות בעזרת מאמץ גופני ניכר, אף על פי שישנן מכונות רבות ואמצעים שונים שבעזרתם אפשר לטלטל או להרים בקלות משאות כבדים .
בארצות רבות חוקקו חוקים להגבלת המטען המותר לעובד להרים בידיים ו/או דחיפתו (ככוח נגדי). לדוגמא: עפ"י הוראות הבטיחות של משרד העבודה הבינלאומי, המשקל המקסימאלי המותר בהרמה בידיים הוא מחצית משקל גופו של עובד. ואילו התקן האמריקאי מחמיר עוד יותר ואוסר הרמה של למעלה מ-16 ק"ג ע"י אדם בודד.
בחוזה העבודה שמנפיקות הלשכות העוסקות בהבאה ובהשמת המטפלות לא נמצאת התייחסות לעניין, אם כי חלק מהלשכות ממליצות להיעזר במנוף ביתי במקרים כאלה. זו המלצה בלבד והיא אינה נאכפת. כמובן שמנוף ביתי לא היה יכול לעזור במקרה הזקנה חולת הסוכרת.
כאבי הגב מהם סובלים המטפלים והמטפלות שמרימים את הזקנים שלנו הינם סימפטום של חוסר האכפתיות שלנו מאיכות חייהם. הם, כנראה, ימשיכו לסבול מפריצות דיסק ומכאבי גב קשים כל חייהם כיון שלטענתנו הם הגיעו לכאן לעבוד – אז שיעבדו. לא היינו מסכימים שעובד ישראלי ירים משא שהינו כבד ממשקל גופו, אין מי שהיה מוכן לעשות זאת, אך הם מוכנים, הם מתמודדים ואם לא – אז שיארזו את חפציהם וילכו, אין לנו חפץ בהם.
www.dovlerer.co.il/word_docs/kutkin.doc
ניתן לקרוא בקישורית הנ"ל את עמדת בית משפט השלום בעניין דומה.
