מאת: תגריד שביטה
יחיא אלמוגרבי, פועל מאזור מירחו, עבד במפעל תבלינים בחברה ישראלית ביריחו. יחיא, נפצע קשה בידו במהלך עבודתו, ואת סיפור המרוץ להכרה בתאונת העבודה שלו, במסגרתו עבר יחיא גיהנום בירוקרטי, פוטר מעבודתו בשל בקשתו להכרה באירוע כתאונת עבודה והתדרדרות במצבו הרפואי בשל אי טיפול ממושך, הצגנו בעבר בטור שפורסם באתר קו לעובד.
סיפורו של יחיא הוא רק אחד מסיפוריהם הרבים של הפועלים הפלסטינים המועסקים בחברות ישראליות בשטחים, אשר נפגעים במקומות העבודה ונזקקים לטיפול. כעובדים המחזיקים היתרי עבודה, הם מבוטחים בביטוחי בריאות ואמורים לקבל את מלוא השירותים מקופות החולים ומהביטוח הלאומי בדומה לאזרחי ישראל. לאחר הכרת הביטוח הלאומי בפגיעת העובד כתאונת עבודה, עליו לפנות למרפאה של קופת חולים כללית בירושלים, מרפאת מקור ברוך, אשר לה הסכם עם הביטוח הלאומי ואליה מופנים כל נפגעי העבודה מאזור יריחו וכלל יישובי הדרום.
למרות זכותם לטיפול רפואי בדומה לאזרחי ישראל כאמור, עדיין קיימים חסמים המונעים מעובדים אלו לקבל טיפול זהה. כך, כשיחיא נכנס לחדר הטיפולים, הרופא שביקש לבדוק אותו לא יכול היה לתקשר עמו בשפה הערבית ולכן עיכב את הטיפול ושלח את יחיא למצוא לעצמו מתורגמן. בלית ברירה יצא יחיא לחפש את מבוקשו ברחבי חדרי קבלת הקהל השונים, במסדרונות וחדרי המדרגות. אחרי חיפושים בכל הסביבה ופניה לכל ערבי דובר עברית בבניין, למזלו הצליח למצוא אדם הדובר עברית וערבית שהסכים להתפנות למלאכה.
בסוף פגישתו עם הרופא הכללי, הוחלט להפנות את יחיא לאורתופד באותה מרפאה. התור נקבע למספר שבועות לאחר מכן, והפעם דאג יחיא למצוא לעצמו חבר שיסכים להתפנות ולהתלוות אליו לבדיקה מחשש שגם האורתופד לא ידע לתקשר בערבית. החשש של יחיא אכן הסתבר כמוצדק, ללא המלווה דובר שתי השפות, היה יחיא ודאי נשלח שוב לחפש מתורגמן, יהיה זה המנקה בפרוזדור או סתם עובר אורח, ובמקרה הרע בו לא היה מוצא מתורגמן שכזה, היה ודאי נאלץ לוותר על התור אצל הרופא המומחה.
זה המקום לתהות, מאחר והעובדים מבוטחים בביטוח בריאות, האם לא ראוי להטיל על הביטוח גם חובה לדאוג לכך שעובדים אכן יוכלו ליישם באופן מעשי את הביטוח לצורך קבלת טיפול רפואי? האם הדרישה מאדם הזקוק לרופא להסתובב נואש במסדרונות ולהטריד עוברי אורח, שבוודאי אינם מוכשרים בתרגום כמתורגמן מקצועי, בתחינה לתרגום הינה דרישה לגיטימית? ובעיקר יש לשאול, במידה והמטופל נכשל במשימה אליה נשלח ולא מצליח למצוא מתורגמן בעצמו, האם המחיר הוא מניעת טיפול והפנייה למומחה לקביעת דרגת נכותו?
דוברי הערבית במדינה אינם מעוט זניח, השפה אינה אקזוטית, אלא מדובר בשפה רשמית השגורה בפי מעל לחמישית מאזרחי המדינה ועובדים פלסטינים רבים נוספים העובדים בתחומיה. עובדות אלו נכונות שבעתיים בעיר כמו ירושלים. כאשר הביטוח הלאומי וקופת החולים חותמות על הסכם משותף המעניק לסניף מסוים את הסמכות לטפל בכלל העובדים הפלסטינים המועסקים תחת חברות ישראליות ואשר זקוקים לטיפול רפואי לאחר תאונות עבודה, אין זו בקשה בלתי סבירה לדרוש שינכח במקום מתורגמן או רופא מקצועי דובר ערבית. ראוי שרשויות הבריאות ידאגו לתת לעובדים שעברו תאונת עבודה אפשרות מעשית להשתמש בביטוח המגיע להם.
הכותבת היא רכזת פניות עובדים פלסטינים בקו לעובד.
