בנובמבר 2005 עתר קו לעובד ביחד עם ארבע ארגונים נוספים נגד הנוהל שקבע כי על מהגרות עבודה שילדו לעזוב את ישראל לא יאוחר משלושה חודשים מיום הלידה. בהתאם לנוהל אשרת העבודה לעובדת שילדה בוטלה אוטומטית זאת אף אם לא השלימה את תקופת השהות המקסימאלית, והניתנת דרך שגרה, למהגרי עבודה.
העתירה ביקשה מבית המשפט לקבוע כי הנוהל איננו חוקי וכי יותר למהגרת עבודה בעלת אשרה אשר ילדה בישראל, להשלים את התקופה האשרה מקסימאלית הניתנת למהגרי עבודה (63 חודשים), ולאפשר לילד/ה שנולד/ה להישאר לצדה עד לתם תקופה זו .
העתירה טענה כי הנוהל החדש מפר זכויות אדם בסיסיות כגון הזכות להורות, ופוגע בעקרונות יסוד של שוויון בין המינים. טענה נוספת הייתה כי למהגרת עבודה אשר מגורשת מישראל בטרם הספיקה לעבוד כאן מספר שנים נגרם נזק עצום. זאת לאור העובדה המצערת שמהגרי עבודה משלמים אלפי דולרים למתווכים שונים על מנת להסדיר את עבודתם בישראל, ומהגרת עבודה שילדה ונאלצה לעזוב את ישראל אחרי פרק זמן קצר תתקשה מאוד להחזיר את הלוואות שלקחה לשם הגעתה לארץ.
בעקבות העתירה נתן בג"צ החלטה ביום 28.9.06 ובה ביקש מרשויות המדינה לבחון באהדה "פניות של אמהות המבקשות לשהות עם ילדיהן שנולדו בישראל תקופה מקסימאלית של 63 חודשים, ובלבד שהאמהות שיבקשו זאת יתחייבו כי תקופת שהות זו לא תהווה עילה להמשך שהות בישראל של האם, הילד או המשפחה, בשל קיום מרכז חיים תרבותי בישראל". למדינה ניתנו 60 יום להגיב להצעת בית המשפט.
