ד"ר אדם שנער, מבית הספר למשפטים במרכז הבינתחומי הרצליה, פותח צוהר לפרקטיקה המזדחלת של מחיקת זכויות אדם בישראל באמצעות בירוקרטיה. באמצעות תקנות.
בשבוע שעבר כתב מאמר בעיתון הארץ ותיאר את גלגולה של תקנה אחת – תקנה 116א – השומטת את הקרקע תחת רגליהם של פלסטינים, מבקשי מקלט ומהגרי עבודה שנפגעו מהמעסיקים שלהם – ומנסים לתבוע את זכויותיהם שנחמסו בבתי הדין לעבודה. כך הוא כותב:
"זכויות אדם נפגעות לא רק בחוקים בעלי עניין תקשורתי. פעמים רבות, הפגיעה נעשית דווקא בכלים ביורוקרטיים, שעצם השימוש בהם, גם אם הציבור מודע לו, מעורר בו לכל היותר פיהוק.
דוגמה טובה לכך ניתן לראות בפסק דינו של בית המשפט העליון מלפני שבועיים, שבו נדחתה עתירה של עדאלה, "קו לעובד" והאגודה לזכויות האזרח, שביקשה את ביטולה של תקנה 116א לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), התשנ"ב-1991. התקנה, שהותקנה על ידי שרת המשפטים, איילת שקד, עניינה הפקדת ערובה על ידי התובע בתביעות בענייני עבודה. היא קובעת, בין היתר, כי במקרה שבו התובע אינו תושב ישראל, יורה בית הדין על הפקדת ערובה אם הנתבע ביקש זאת, אלא אם התובע הראה "ראשית ראיה להוכחת תביעתו".
כל מי שקורא את התקנה עשוי להתרשם כי מדובר בנושא טכני. ואכן, זהו הישג חשוב של שרת המשפטים: פרוצדורות שניסוחן הפורמלי אינו מלמד דבר על הפגיעה הטמונה בהן בזכויות האדם של המוחלשים ביותר.
קל להתמקד בחוקים כמו חוק יסוד הלאום וחוק ההסדרה והאופן שבו הם מיטיבים עם יהודים על פני מי שאינם יהודים. אבל אין צורך בחוק יסוד כדי לעשות זאת. תקנה פשוטה העוסקת בנושא טכני כמו הפקדת ערבות יכולה לבסס עליונות ישראלית (קרי יהודית, שהרי מהי ישראל אם לא מדינה יהודית) על פני אלה שנשלטים על ידי ישראל מבלי שיש להם יכולת להשתתף בשלטון השולט בהם. זכויות אדם נועדו, בין היתר, כדי להגן על מיעוטים מפני כוחו של הרוב. מעתה, גם אם מיעוטים אלה ירצו לאכוף את זכויותיהם החוקיות, הם יצטרכו לשלם יותר".
