את העובדים פגשנו במגוריהם, באגף בו מתגוררים כ- 13 עובדים. המגורים ממוקמים בסמוך לחממה ובסמוך לאחד מן המשקים בהם מועסקים העובדים. לאחר שהתכנסנו העלו העובדים את טענותיהם השונות, ואנו תדרכנו והשתדלנו לתת מענה לשאלותיהם בכל הנוגע לזכויות המגיעות להם לפי חוק.
העובדים סיפרו ששכרם היומי הוא כשכר המינימום בישראל (כ -186 ₪ ליום עבודה של 8 שעות), אך שכרם בעבור שעות עבודה נוספות עומד על 25 ₪ לשעה, ושיום עבודתם בחורף נע בין 10-11 שעות בממוצע, ובקיץ בין 12-13 שעות בממוצע. עוד סיפרו שכאשר עובד לוקח יום חופש או יום מחלה, הוא אינו מקבל שכר בעבור הימים שהחמיץ עקב מחלתו או בעקבות מנוחתו (לרוב, עובדים מקבלים ויזת עבודה לחמש שנים ושלושה חודשים. במשך תקופה זו, העובדים זכאים ל- 12 ימי חופשה שנתיים בשלושת השנים הראשונות, ול- 16 ימי חופשה בכל אחת מהשנתיים האחרונות), אלא שהמעסיק גובה ממנו סכום של 50 ₪ בעבור כל יום בו לא עבד.
את משכורתם החודשית מקבלים העובדים במזומן ומעולם לא נפתחו להם חשבונות בנק בישראל, זאת למרות החובה לסייע למהגרי עבודה בתחום החקלאות לפתוח חשבונות אלו בכדי להסדיר את העברת המשכורת. כיום, העובדים מעבירים את שכרם אל מתווך אשר גובה עמלה של 2% מסך השכר ומעביר את שאר הסכום לחשבונותיהם שבתאילנד. המתווך מספק לעובדים קבלה המוכיחה זאת. יתר על כן, העובדים מעולם לא קיבלו תלושי שכר מן המעסיק. דבר זה, יחד עם אי פתיחת החשבונות, יוצר מצב בו העובדים אינם מסוגלים יכולים לעקוב אחר משכורותיהם, אינם יכולים לראות את סך הניכויים השונים משכרם, ואינם יודעים אילו זכויות סוציאליות המגיעות להם ע"פ חוק מגולמות בו.
שלושה עובדים במשק סיפרו כי הם עובדים עם חומרי הדברה פעם בשבועיים במשך 4-5 שעות, לעיתים אפילו במשך כל יום העבודה. הם המשיכו וסיפרו כי קיבלו מהמעסיק מסיכה רק יום לפני הגעתנו, ושלפני כן ציוד המגן היחיד שהיה ברשותם היה מסכת רופאים וכפפות שהם רכשו בעצמם. גם אלו לא תמיד היו איתם בעת הריסוס, מכיוון שלפעמים היו אוספים אותם באופן אקראי לצורך עבודה עם חומרי הדברה. בימים בהם העובדים ריססו רק חלק מהיום, היה עליהם להמשיך לעבוד בשדה לאחר הריסוס, ללא הפסקה להתקלח ולהחליף בגדים, ולכן חומר ההדברה נשאר עליהם במשך כל היום.
עובד אחד המשתמש בחומרי הדברה סיפר לנו שהיה מקרה בו הוא הקיא הרבה לאחר עבודתו ולמרות מצבו החמור והעובדה שהוא מדביר, הוא לא נבדק ע"י רופא. למעשה, כאשר שאלנו את העובדים אם מישהו מהם ראה רופא, רק עובד אחד סיפר לנו שפעם אחת בא רופא לבדוק אותו לאחר שכאבו לו הרגליים עד כדי כך שלא היה יכול ללכת. רופא זה הסכים 'על הדרך' לבדוק גם את חלק מהעובדים האחרים. רק לחלק מהעובדים יש כרטיס קופ"ח.
במהלך פגישתנו עם העובדים ראינו את מגוריהם. שני תאי השירותים ושתי המקלחות נמצאים כולם באותו חדר. עקב כך, נוצר מצב בו אין לעובדים שום פרטיות, לא בחדריהם (כיוון שכולם חולקים חדרים עם אדם נוסף) ואפילו לא בשירותים או במקלחת. נוסף לכך, המגורים בנויים בצורה כזו שבחורף יש הצפות ומים נכנסים לחדריהם. את המאווררים, תנורי חימום, השמיכות ואפילו חלק מהמיטות שברשותם אספו העובדים מהרחוב, קנו בעצמם מחנויות, או קיבלו מעובדים אחרים.
במהלך המפגש התברר שלרוב העובדים במשק אין ויזה, כיוון שהמעסיק לא חידש להם אותה. מצב זה, יחד עם כל מה שסיפרו העובדים, מעיד על חומרת מצבם. אותם עובדים פוחדים להתלונן כיוון שהם חוששים ממקרה שבו יבואו מפקחים לעשות ביקורות במגורים בכדי לעזור להם לשפר את מצבם הנוכחי, אבל במקביל לאכיפה זו (של המגורים) יגלו שלעובדים אין ויזה. קושי נוסף, כאמור, הוא החשש שמא אם יפסידו יום עבודה לא יקבלו בעבורו תשלום ואף יקנסו, ועל כן רוב העובדים נאלצים להמשיך לעבוד בזמן מחלה, ולא לבקש עזרה רפואית. בכך עשוי להיגרם נזק לבריאותם, לא רק בזמן המחלה, אלא גם באופן מצטבר (ודאי כאשר העובדים חשופים לחומרי הדברה רעילים באופן קבוע ולא מפוקח).
לפיכך, העובדים דורשים שיפסיקו לגבות מהם כסף בעבור ימים שהם מחסירים; רוצים שיחדשו להם את הויזות ורוצים לקבל תלושי שכר בכדי שיוכלו לעקוב אחר משכורותיהם, הזכויות הסוציאליות והניכויים השונים הקשורים לשכרם. במהלך השיחה העלנו את מודעות העובדים לזכויותיהם וראינו את ההבנה הגוברת על האופן שבו מצבם הנוכחי אינו תואם את החוק הישראלי ואת רצונם להיות מעורבים יותר בכדי שיוכלו להתחיל לנסות ולשפר את מצבם.
רשמה: קמי להבי, מחלקת חקלאות – קו לעובד
