מאת: עו"ד חני בן ישראל
ביום 14.7.2009 הגשנו לבית משפט השלום בירושלים תגובה מטעם מהגרת עבודה מהודו, המועסקת בישראל בתחום הסיעוד, אשר ניתן נגדה צו האוסר עליה להתפטר מעבודתה.
ההליך בבית-משפט השלום החל ביוזמת בנה של המעסיקה, אשר ביקש למנוע מהעובדת להתפטר מעבודתה, לאחר שזו הודיעה לו על רצונה לעזוב את העבודה, ואף נתנה הודעה מוקדמת. בנה של המעסיקה ביקש מבית המשפט להכריח את העובדת לעבוד כמטפלת סיעודית "עד תאריך 29.12.2009 לפחות". לטענת הבן, העובדת התחייבה לעבוד כמטפלת סיעודית באמו במשך שנה מעת בואה לישראל, מבלי שתוכל להתפטר מעבודתה קודם למועד זה. למרבה התדהמה, בית-משפט השלום בירושלים נעתר לבקשה במעמד צד אחד, ונתן צו מניעה ארעי המחייב את העובדת להמשיך לעבוד אצל המעסיקה.
בתגובה שהגשנו אתמול לבית המשפט בשמה של העובדת טענו שהסעד לו עותר בן המעסיקה אינו יותר ואינו פחות מבקשה להגביל, בצו שיפוטי, את חירותה של העובדת לחדול מעבודתה ולכפותה להעניק שירות אישי מאונס. כל זאת בניגוד, שאין בוטה ממנו, לתקנת הציבור, למשפט העבודה הישראלי וללשונו המפורשת של חוק החוזים. אכיפת אדם בכוח לבצע עבודה או שירות אישי עבור אחר אינה אלא עבדות, וכרוכה בה פגיעה שאין קשה ממנה בכבודו של האדם, בחירותו ובאוטונומיית רצונו. עוד טענו, כי אין ליתן תוקף לחוזה בין המעסיקה לעובדת, שכן חוזה האוסר על אדם להתפטר, ואשר מתיימר לשלול את יכולתו לסגת מהסכמה ראשונית שנתן לביצוע עבודה, הוא ללא ספק חוזה המנוגד לתקנת הציבור. זאת בהיותו חוזה המבקש לייסד התקשרויות בין בני אדם המבוססות על כפייה ועל שלילה גמורה של אוטונומיית רצונו של אחד הצדדים לחוזה, ואשר מאופיינות בזיקה מעין-קניינית של האחד באחר.
בפנייה לבית-המשפט, תוארו תנאי העסקתה המזעזעים של העובדת, שעל בסיסם ביקשה להתפטר: לעובדת לא ניתן די מזון (עובדה שבעטיה רזתה באורח דרסטי בתוך חודשים ספורים של עבודה); נמנעה ממנה שינה לאורך זמן; שולם לה שכר זעום שהולן דרך קבע; היא חויבה לעבוד בניקיון ביתו הפרטי וכן בנין מגוריו של בן המעסיקה ללא תשלום, ואוימה לבל תתלונן שאחרת "תגורש להודו".
לכתבתה של רותי סיני
