מאת: נטע רוזנטל, רכזת פניות עובדי חקלאות
ביום שבת, 25/12/2010 יצאו מתנדבי ועובדי "קו לעובד" לסיור במושבים עזריאלי ועולש בעקבות תלונות שהגיעו מעובדים המועסקים במושבים הללו.
מושב עזריאל:
העובדים במושב התלוננו כי שכרם מולן החל מחודש אוגוסט 2010, למעלה מארבעה חודשים. המעסיק בשם רפי, מתגורר במושב הסמוך ועוסק בגידול פרחים. מכיוון שהמושב הינו מושב דתי, הפגישה עם העובדים נערכה מחוץ למושב- העובדים לא רצו שהמעסיק יידע שהם פנו לקו לעובד ונוכחות נציגי "קו לעובד" בלטה מאוד.
תלונות העובדים:
הלנת שכר במשך 4 חודשים, 12 שעות עבודה ביום, מעבר לכך מקבלים רק 4 ימי חופשה שנתיים. משתכרים 120 שקלים ליום עבודה של 8 שעות ו 15 שקלים לכל שעה נוספת.
העובדים סיפרו כי הם אינם מקבלים תלושי שכר. הכסף מועבר ישירות לחשבון בנק בתאילנד ואין להן שום מעקב אחר המשכורות: הם רק יודעים כמה כסף נכנס, הם לא יודעים בעבור כמה שעות עבודה, אם היו ניכויים מהשכר, על מה וכמה. לעיתים הם מקבלים מקדמה על המשכורת ואז הם מקבלים את הכסף במזומן.
העובדים שילמו כ 11,500 $ דמי תיווך.
עבודה עם חומרי הדברה: רק הגברים עובדים בריסוס, 2-3 פעמים בשבוע, כ-3 שעות בכל פעם. הם לא עברו הדרכה והם אינם מקבלים אמצעי מיגון. יש להם 3 מסיכות ישנות, אבל אחת מהן לא עובדת לטענתם אז למעשה יש רק שתיים והם משתמשים בפיסות בד שונות. העובדים מעידים על תופעות לוואי כגון פריחה, שיעול, גירויים בעיניים, קשיי נשימה. הם סיפרו על עובד שכבר חזר לתאילנד, שבחודשים האחרונים לעבודתו השתעל דם.
הם התלוננו בשגרירות תאילנד, ונציג השגרירות פנה לחברת כוח האדם, "מתן". נציג חברת כוח האדם הגיע לדבר אם המעסיק, אולם כלום לא השתנה. להיפך- משגילה המעסיק כי הם פנו לשגרירות איים לגרש שתיים מן העובדות חזרה לתאילנד, אם לא יתוודה מי שהתלונן.
המעסיק טוען כי עד ל-31 בינואר הוא ישלם להם את כל הכסף שהוא חייב להם, אולם הם לא בוטחים בו.
ישנם שני עובדים שרוצים לחזור חזרה לתאילנד, אך מעוניינים לקבל את שכרם קודם לכן.
מושב עולש:
סיבת הביקור: עובדים מתלוננים על יחס קשה מצד המעסיק העוסק בגידול פרחים גם כן. במקום מועסקים 8 עובדים. נציגי העמותה נפגשו עם נפגשנו עם שני עובדים בשטח פתוח במושב ולא באזור המגורים משום שהם פחדו שהמעסיק יראה את העובדים משוחחים עם נציגי העמותה. העובדים הגיעו דרך חברת כוח האדם "חנן שני".
תלונות העובדים:
העובדים שילמו דמי תיווך בסך 12,900$, משתכרים 120 שקלים ליום עבודה ועוד 18 שקלים לכל שעה נוספת. חלק מהעובדים מקבלים במזומן ואת השאר המעסיק מעביר ישירות לחשבון בנק בתאילנד. הם לא יודעים על כמה שעות הם מקבלים שכר והאם היו ניכויים וכמה. לא מקבלים תלושי שכר. העובדים מועסקים כ 13 שעות ביום. כמעט ולא מקבלים יום חופשה שבועי- עובדים מרבית השבתות (בשבת עובדים "רק" 8 שעות). מקבלים 4 ימי חופשה שנתיים- מעבר לכך עובדים כל יום, כולל יום כיפור. נאלצים לקנות לעצמם גז לבישול ואוכל. המעסיק רודה בהם, צועק עליהם באופן קבוע ומקלל. העובדים מספרים כי יום אחד הם עבדו בשיפוץ החממה והמעסיק צעק עליהם שהם לא עושים את העבודה כמו שצריך ואף זרק מטאטא על אחד העובדים.
העובדים סיפרו כי המעסיק דורש מהם לנקות את הבית הפרטי שלו, לעסוק בעבודות שיפוץ שונות. מכיוון שהם אינם יודעים כיצד לשפץ או לעשות עבודות ניקיון מסוימות, הוא צועק עליהם במקום להסביר להם מה לעשות. בנוסף הם נדרשים לתחזק ולשפץ את החממות בהן הם עובדים כמו גם את הצימרים בבעלות המעסיק שאינו משלם להם עבור העבודות הנוספות הללו.
העובדים סיפרו כי הם עובדים בריסוס 2-3 פעמים בשבוע, שעתיים-שלוש כל פעם. מתלוננים על תופעות לוואי כגון פריחה, דימום מהאף, גירודים, צריבה בגרון ובעיניים. הם לא עברו כל הדרכה ולא הסבירו להם על הסיכונים שבעבודה. המעסיק מספק להם מסיכות נייר חד-פעמיות, אבל אין להם פילטרים, כפפות או שום דבר אחר. בנוסף, המעסיק לא מרשה להם ללכת להתקלח ולהחליף בגדים ברגע שהם מסיימים לרסס ומכריח אותם לחזור מייד לעבודה. כך הם נאלצים להישאר עם הבגדים המורעלים במשך כל היום.
המשפחות שלהם שולחות להם מתאילנד משחה נגד הפריחה, הם לא מקבלים שום טיפול רפואי מעבר לכך. כשהתלוננו בעבר בפני המעסיק כי הם אינם רוצים לעבוד יותר עם חומרי הדברה ניכה להם המעסיק סכומי כסף מהמשכורת אז אין להם ברירה אלא להמשיך לעבוד עם החומרים הללו.
יש ברשות העובדים כרטיסי ביטוח רפואי, אך הם נמצאים אצל המעסיק. אחד העובדים התלונן על כאבי בטן, אך שניגש למעסיק וביקש לראות רופא, המעסיק אמר לו "שהמשפחה שלך תשלח לך תרופה" ולא שלח אותו לראות רופא.
העובדים אמרו שהם רוצים לעבור לעבוד אצל מעסיק אחר ולא רוצים להישאר אצל המעסיק הזה בשום אופן. הם התלוננו מול חברת כוח אדם ואף הגיע נציג החברה לדבר עם המעסיק, אבל כלום לא עזר ונציג החברה אמר להם שאין לו מה לעשות בנדון.
העובדים סיפרו כי הדבר היחיד שמחזיק אותם בישראל זה העובדה שהם חייבים המון כסף שהם לוו בכדי לשלם את דמי התיווך. הם אמרו שהם סובלים פה ולא מרוויחים מספיק כסף עבור העבודה הקשה שהם עושים, ואם הם לא היו חייבים כל כך הרבה כסף כבר מזמן היו חוזרים הביתה.
