"היא אמרה לי שאני כמו משפחה בשבילם" אומרת מקסימינה ומנסה לעצור את הדמעות, שולפת תמונה שלהן יחד כהוכחה. הדבר הכי ברור שהיא מרגישה זה העלבון. העלבון הצורב של לטפל 8.5 שנים באישה, לקרוא לה אימא, להיות אתה ברגעים האחרונים של חייה, לחבק אותה בפחד מהמוות המתקרב, ואז להיזרק. כאילו לא נתנה את נשמתה למשפחה הזו.
לסיפור הזה אין שורה תחתונה או משפט מסכם. הוא תמונת מצב. עוד קצת מהיומיום שלנו ב"קו לעובד". והפעם על מקסימינה, 56, שהגיעה לארץ לפני שמונה וחצי שנים מפרו במטרה להצליח לאפשר לשני ילדיה, בן ובת, ללמוד. היא הצליחה, כל חודש שלחה להם כסף, ועוד כמה חודשים הבן יהפוך למהנדס, והבת לאחות.
בחודש מרץ האישה בה טיפלה נפטרה. מהר מאוד אחרי השבעה מצאה את עצמה בלי הכספים שמגיעים לה מהמשפחה, ובלי קורת גג. הבת של המעסיקה לא ענתה לה לטלפון, והכסף המעט שהיה לה הלך ונגמר. מהחברה שלחו אותה אלינו, ל"קו לעובד", לנסות ולהשיג את הכספים.
"קיוויתי לחזור הביתה עם קצת כסף" היא אומרת ומשפילה מבט. שתי דרכים עומדות בפניה, לנסות ולהאריך את שהותה, עם ויזה הומניטרית, בעבודה אצל מעסיק אחר כדי לחזור עם קצת כסף הביתה, רק כדי להתארגן אפילו. או לתת עדות מוקדמת, לחזור חסרת כל לביתה בפרו, בזמן שהמשפט נגד המעסיקה שלה מתנהל, על אי תשלום זכויות של גמר עבודה (פנסיה, פיצויים חופשה הבראה וחגים) בסך 31,000 ₪ שלא שולמו, והפרשי שכר שקוזזו, סה"כ 60,000 ₪. כמה זמן זה ייקח? כנראה שנתיים.
מתישהו אחרי הדמעות היא נושמת. אין לה שום בררה חוץ מלקום ולהמשיך.
