מאת: שחר אילן, הארץ
זנן אמון מהפיליפינים הגיעה לכאן לפני כ-18 שנה, בגיל 26. במשך 16 שנה היא טיפלה בשופט בית המשפט העליון לשעבר אליהו מני וברעייתו, ציפורה. היום, כאשר אמון בת 44, רווקה ללא ילדים – ואחרי שהקדישה כמעט את כל חייה הבוגרים לטיפול בישראלים, כל עולמה כאן ואין לה דבר וחצי דבר עם הפיליפינים – רוצה מדינת ישראל לגרש אותה. למרות שיש צו שאוסר לגרשה, בשל עתירה שהגישה לבית המשפט, היא נעצרה ("לוותה" בלשון המשטרה) והובאה לתחנת המשטרה שלוש פעמים.
המטפלים הפיליפינים עושים עבודה שישראלים אינם מוכנים לעשות. הם מטפלים בצרכיהם של הורינו, מלבישים אותם, מאכילים אותם, מוציאים אותם לטייל ומנקים אותם.
נוהלי משרד הפנים קובעים שעובד זר יכול להישאר פה עד חמש שנים ושלושה חודשים, אלא אם כן מדובר במטפל של קשיש, שנוצר ביניהם קשר מיוחד. אז אפשר להאריך את רישיון השהייה כל עוד המטופל חי. כמה שנים צריך אדם לשהות בישראל כדי שתהיה לו זכות קיום גם בלי הקשיש שבו הוא מטפל? התשובה היא ששום תקופה לא תספיק, גם לא 40 שנה. עם מות הקשיש צפוי המטפל לגירוש. ברצותנו אנו מביאים את המטפלים, ברצותנו משליכים אותם, ומשפחת המטופל אינה נחשבת צד בעניין.
המקרה של אמון יוצא דופן. לה דווקא היה מי שידבר ויפעל בשמה – בתו של מני, נשיאת בית המשפט המחוזי בירושלים, מוסיא ארד. כאשר מפקד משטרת ההגירה בירושלים, פקד יובל כנפו, בא ב-27 במאי בשעת בוקר מוקדמת, מלווה בשני שוטרים, לעצור את אמון, היא התקשרה לארד. ארד הסבירה לכנפו שהוא נוהג בניגוד לחוק, אבל הוא התעקש.
לטענת השוטרים, ארד אמרה שמהיום תדחה את כל בקשותיהם לצווים. לטענת ארד, לא אמרה את הדברים. המשטרה התלוננה בפני נציבות תלונות השופטים. זו קבעה שארד פעלה בתום לב וכי ראוי היה שהשוטרים יישמעו לצו. כן קבעה, שראוי היה שהשופטת תימנע מלהתערב ולהעמיד את עצמה במצב מביך.
אחרי שהבירור נגמר, נשאלת השאלה – למה בדיוק מצפים במשטרת ההגירה? שנשיאת בית המשפט המחוזי תראה את המטפלת שנהפכה לבת משפחה נעצרת בניגוד לחוק שלוש פעמים ולא תהפוך לחשדנית? האמת היא שראוי היה להצמיד עובד זר לכל שופט, כדי שזה יוכל לעקוב מקרוב אחר מסלול הייסורים שמתנהל בחסות המדינה.
שר הפנים לשעבר, אופיר פינס, מינה ועדה בראשות פרופ' אמנון רובינשטיין לקביעת מדיניות ההגירה של ישראל. הוועדה הגישה את הדו"ח שלה בראשית 2006. היא התייחסה בהמלצותיה לסוגיית העובדים הוותיקים, ש"תרמו לישראל את מיטבם, התערו בארץ ובחלקם אף הקימו בה את משפחתם. חלקם אף הגיעו לגיל שבו יקשה עליהם למצוא עבודה במדינת אזרחותם". ועדת רובינשטיין קבעה, ש"הפקעת זכותם להתגורר ולעבוד בישראל וגירושם למדינת אזרחותם עלולים לגרום להם עוול שיש בו מידה של נצלנות וחוסר מוסריות". הוועדה המליצה שעובדים זרים ששהו בארץ כחוק לפחות עשר שנים יהיו זכאים לקבלת מעמד של תושבי קבע.
אלא שהמלצות ועדת רובינשטיין נקברו עמוק במגירות הממשלה הנוכחית, כי לישראל נוח מאוד בלי מדיניות הגירה. במקום מדיניות יש לה ביורוקרטיה שעושה (בשם כולנו) את המוות לזרים. עם זאת, מנהג השלכת המטפלים אכזרי ובלתי סביר אפילו במונחי מינהל האוכלוסין. כפי שישראל ידעה להיות הומנית כלפי ילדים שגדלו כאן כישראלים לכל דבר, ראוי שתדע לנהוג באופן אנושי כלפי אנשים מבוגרים שנתנו לנו את חייהם. אחרת לאן נוליך את הבושה שלנו (ושל הורינו)?
