מאת: מירון רפופורט, הארץ
לאחר שנים שלא קיבלו משכורות בצורה מסודרת, נשבר לעובדים הפלשתינאים של מפעל "אבן בר". הם הקימו את ועד העובדים הפלשתינאים הראשון במפעל ישראלי, והכריזו על שביתה. למרבה הפלא, נראה שזה עבד
עיסאם אומר שהחור בכיס לא השאיר לאנשים ברירה. ברור שיש בזה משהו. שלושה חודשים בלי שכר זה המון, במיוחד כשאתה עובד 15 שעות מול מכונות לחיתוך אבנים, סוחב לוחות אבן של 15-20 קילו כדי לעמוד בהזמנות למרצפות דקורטיוויות בסגנון עתיק לבתים בארצות רחוקות. אבל עדיין אין שום דבר מובן מאליו בפועלים פלשתינאים השובתים בפתח מפעל "אבן בר" באזור התעשייה מישור אדומים, בדרישה לקבל את הזכויות שלהם. זאת בהתחשב בעובדה שבגדה האבטלה נושקת ל-50%, ואילו הם עובדים, ואף יכולים לעבור את המחסומים הודות לעובדה שהם מועסקים במפעל ישראלי.
אזור התעשייה מישור אדומים שייך למעלה אדומים, ולפיכך לפי מדינת ישראל שייך לאזור ירושלים, וגדר ההפרדה אמורה לכלול אותו בתוך מה שמכונה "עוטף ירושלים", אף שהוא קרוב יותר ליריחו מאשר להר הצופים. באזור התעשייה עובדים כ-2,000 פועלים, כמעט כולם פלשתינאים. חלק ניכר מ-70 העובדים ב"אבן בר" באים מיריחו, אחרים מגיעים מאזור רמאללה. רובם חוצים את המחסומים הרבים שבדרך הלא-ארוכה הזאת באמצעות כרטיס מגנטי. ע', פועל ותיק מיריחו שאין לו כרטיס כזה, עוקף את המחסום ברגל, שעה וחצי הליכה כל יום. כדי לא לבזבז ימים שלמים במחסומים, הפועלים המעטים המגיעים מחברון או משכם ישנים במהלך השבוע על משטחי עץ בחדר האוכל הקטן שהוסב לאולם שינה, וחוזרים הביתה רק בסופי שבוע.
שבעה ימים בשבוע
המפעל שייך כיום לקבוצת האחים יונה, קבלנים ידועים מירושלים הקשורים למפלגת העבודה. צבי פרידמן, המייצג את הקבוצה, אומר שהמבנה והמכונות במפעל שייכים אמנם לאחים יונה, אבל הם החכירו אותם לאדם בשם יגאל זקן, המשמש כמנכ"לו. האחים טוענים שאין להם שום קשר לניהול השוטף או לתנאי העסקת העובדים. זקן דווקא אומר שהוא צריך "לשאול את הבעלים" אם מותר לו להתראיין. גם פרידמן גילה בימים האחרונים בקיאות יוצאת דופן בענייני "אבן בר", בהתחשב בכך שלקבוצת יונה אין שום קשר לניהולו.
לפועלים עניין הבעלות לא ממש משנה. גם את זקן וגם את בני משפחת יונה, המגיעים מדי פעם למפעל, הם רואים רק מרחוק. זקן אמנם אומר שיש לו "יחסים משפחתיים" עם העובדים, אבל רוב העובדים לא זוכרים שהחליפו אתו מלה. "הוא מתנהג כמו איש שב"כ", הם אומרים במקהלה. את הקשר אתם מקיים בעיקר מנהל עבודה פלשתינאי, אבו חאלד שמו.
עבד חמדן, אחד מראשי ועד העובדים שנבחר באחרונה, מספר שתנאי העבודה במפעל היו תמיד קשים: מכונות חיתוך האבנים לא נחות לרגע, וגם הפועלים בקושי. שבעה ימים בשבוע, גם שישי, גם שבת. בחצר המפעל, בשמש המדבר הקופחת, או מתחת לסככה בלי מאווררים מתאימים, עם מתקן אחד של מים קרים. אוכל הם לא מקבלים, גם את חדר האוכל פירקו. "למנהלים מביאים עופות ודגים, אנחנו אוכלים חומוס", אומר אחד העובדים. "הם אוהבים לאכול בחמולות את האוכל שלהם", מסביר זקן.
בתמורה למאמץ הפיסי הקשה הזה הם מקבלים 65 שקל למשמרת בוקר, משבע בבוקר עד שלוש וחצי אחר הצהריים, כלומר כשמונה שקלים לשעה, וכ-170 שקל למשמרת לילה, משלוש וחצי אחר הצהריים עד שבע בבוקר, כלומר כ-12 שקל לשעה. הרבה מתחת לשכר המינימום – 19 שקל לשעה. זה מנוגד לחוק. לפי משרד התמ"ת, מעסיקים ישראלים בהתנחלויות חייבים לשלם שכר מינימום לפועלים הפלשתינאים. הבעיה היא שאיש לא אוכף את החוק הזה.
אבל החל מלפני שלוש שנים, מספר חמדן, גם את השכר המועט המפעל מתקשה לשלם. "התחלנו לקבל מפרעות", מספר חמדן, "לפעמים 500 שקל, לפעמים אלף שקל, לפעמים רק 100". מנהל העבודה, אבו חאלד, הסביר להם ש"יש בעיות בספרד", והוא, אבו חאלד, מביא כסף מהבית כדי לשלם להם. גם זקן אומר ששילם לפועלים מכיסו הפרטי: "עשינו שינוי וממפעל מפסיד הפכנו להיות מפעל מרוויח. עברנו ליצוא ופתחנו שוק שלוקח הרבה מאוד זמן להיכנס אליו. אנחנו ממתינים לכסף מחו"ל".
הסיפורים האלה לא עיניינו את העובדים, וגם לא ממש שיכנעו אותם. הם ראו את המשאיות שמביאות גושי אבן מהמחצבות, ראו את המשאיות שיוצאות עם סחורה מעובדת, ראו את המכונות שעובדות בלי הפסקה, ראו איך רק באחרונה הגיעה מכונה חדשה לחיתוך אבנים מטורקיה, ולא הבינו איך דווקא להם אין כסף לשלם.
הפניות להנהלה לא עזרו. ואז, באמצע השנה שעברה, העובדים התחילו להתארגן בסיוע ארגון "קו לעובד" ואיגודי עובדים פלשתינאים. "לא ידענו כלום על הזכויות שלנו", מספר בילאל עארורי, אחד מחברי הוועד. "היה בלבול", אומר עווד, אחד העובדים, "ההנהלה איימה לפטר אנשים". פועלים שאין להם כרטיס מגנטי נמצאו במצב עדין במיוחד. "לאנשים שאין להם אישור אומרים שעושים להם טובה שנותנים להם עבודה", מספר אחד העובדים, "וברגע שיש בעיות מאיימים עליהם שיביאו משטרה שתעצור אותם בתור שב"חים".
"היתה הרבה התנגדות", אומרת סלווא עלינאת מ"קו לעובד". העובדים פחדו שהם יאבדו את מקומות העבודה שלהם". אבל בינואר השנה קרה הלא-ייאמן. פועלי "אבן בר" התכנסו ובחרו להם ועד, ועד פלשתיני ראשון בהתנחלויות, עד כמה שיודעת עלינאת: "הם אמרו שנמאס להם מהמצב שכל אחד נכנס לבד למנהל, שהמנהל מאיים עליו שישלול לו את הכרטיס המגנטי, ונותן לו 500 שקל".
עו"ד יובל לבנת מ"קו לעובד" אומר שאין מחלוקת בדבר החובה לשלם לפלשתינאים שכר מינימום, וזה לפי צו אלוף משנת 1982, אבל מעסיקים רבים מאוד מתעלמים מחובה זו. "קו לעובד" שלח באחרונה למשרד התמ"ת רשימה של לפחות 43 מפעלים בהתנחלויות שלא משלמים שכר מינימום.
לדברי לבנת, לפני שנתיים, בתגובה לפנייה שלהם בעניין, כתב להם קמ"ט תעסוקה במינהל האזרחי – שאמור לפקח בדיוק על יישום החוק הזה – שחוק שכר המינימום בכלל לא חל בגדה. רק לאחר שהוצג לו צו האלוף, השתכנע שהוא טועה. מה שלא גרם לו לשלוח פקחים כדי לבדוק אם החוק מיושם. לבסוף קיבלה על עצמה יחידת הסמך לעובדים זרים במשרד התמ"ת לטפל בנושא, ונציג מטעמה אכן ביקר ב"אבן בר" בשבוע שעבר. אבל גם הביקור הזה, אומר לבנת, בא בעקבות תלונה של "קו לעובד". במשרד התמ"ת אישרו את המידע.
כמו אדון לעבדים
הבעיה אינה רק אי-תשלום שכר מינימום. גם זכויות בסיסיות אחרות, כמו דמי מחלה, ביטוח פציעה, טיפול רפואי, דמי הבראה וחופשות, אינן נשמרות במפעלים רבים בשטחים.
המועצה המקומית פסגת זאב, לדוגמה, סירבה להעניק את הזכויות האלה לפועלים שעבדו אצלה שנים רבות, בטענה שעל העובדים הפלשתינאים חל החוק הירדני. עתירה שהגיש "קו לעובד" לבג"ץ ב-2003 בעניין עדיין תלויה ועומדת.
הוועד של פועלי "אבן בר" הגיש את דרישותיו להנהלה: תשלום משכורות בזמן, שכר מינימום, חופשות, מימון טיפול רפואי במקרה של פציעה. ההנהלה מרחה אותם. הבטיחה לשלם את השכר ולא קיימה, או שילמה מפרעות. בחודשים האחרונים המצב הורע מאוד. לא עזרו גם המכתבים מ"קו לעובד" להנהלה וגם לקבוצת יונה. עד שהוועד החליט שאין ברירה אלא לשבות. גם איומי ההנהלה לסגור את המפעל לא עזרו. "אנחנו עייפים", אמר עיסאם, "תנו לנו את הכסף שלנו ונלך. אין כאן כבוד לעובד. יגאל מתנהג אלינו כמו אדון לעבדים שלו".
בשבוע שעבר השביתו העובדים את המפעל. "אנחנו מפסיקים את העבודה, לא שובתים", הקפיד לומר אז חמדן. ביום שני שעבר, אחרי יומיים של "הפסקת עבודה", הפועלים נראו כמי שכבודם העצמי חזר אליהם. אנחנו מבסוטים, לא מתחרטים, אמרו. אפילו תחושת שליחות יש להם: "הפועלים הפלשתינאים האחרים במישור אדומים מחכים לראות מה אנחנו עושים. אם אנחנו נצליח פה, הם יעשו אותו דבר". עלינאת אומרת שגם באזור התעשייה בטול כרם, שם מועסקים אלפי פלשתינאים במפעלים ישראליים, מחכים העובדים לראות את תוצאות המאבק.
הצלחה כלשהי נרשמה מיד. בעקבות השביתה – אולי גם בעקבות פניית התקשורת והפנייה של עלינאת למפעלים שעובדים עם "אבן בר" כדי להסביר להם את סיבת העיכוב בהגעת הסחורות – שילמה ההנהלה את משכורות פברואר ומארס, והבטיחה לשלם את משכורת אפריל עוד השבוע. העובדים חזרו לעבודה מלאה. עלינאת מספרת שהעובדים יצאו בתחושת ניצחון. "הם מרגישים שהם עשו משהו שהיו צריכים לעשות מזמן", אומרת עלינאת, "הם מרגישים שהם הכריחו את ההנהלה לראות אותם כבני אדם".
הסיפור, כנראה, לא נגמר. העובדים לא מוותרים על התביעה לתנאים מינימליים. לדבריהם, אם לא ייענו הם יפנו לבית משפט. לא ברור אם ב"אבן בר" יהיו מוכנים ללכת כל כך רחוק ולשלם לעובדים את מה שמגיע להם לפי חוק. בראשית השיחה עמו אמר זקן שהוא "צריך לבדוק" אם העובדים מקבלים שכר מינימום. "יש אנשים שמרוויחים 180 ואפילו 200 שקל למשמרת של 14 או 15 שעות", אמר. הרבה מתחת לשכר המינימום, גם אם נתעלם ממרכיב השעות הנוספות. מאוחר יותר תיקן זקן את עצמו ואמר כי "אני לא חושב שהם לא מקבלים שכר מינימום". פרידמן, נציג משפחת יונה, אמר ביום שני שעבר שיבדוק. עד היום הבדיקה לא הסתיימה.
תצלום: גיא רייביץ
