ביום שישי האחרון ירדנו דרומה, לביקור שטח אצל עובדי חקלאות מתאילנד. עשרות גברים ושלוש נשים חיים בשני משקים צמודים, מצופפים כמו סרדינים. הם ישנים תחת גג אסבסט מתפורר, ותחת נזילה תמידית המזכירה להם שהחורף כאן. פרטיות משיגים באמצעות מגבות ושמיכות התלויים לצד המזרון, ואת הבגדים מכבסים ביד כי באחד המשקים אין בכלל מכונת כביסה ובשני מכונה אחת משרתת 40 עובדים. מצאנו כאן גם בקתות מגורים מאולתרים שבנו העובדים לעצמם – חשופות לפגעי מזג האוויר – והעזובה זועקת.
אנשים שעובדים 10 שעות ביום חוזרים לכאן מדי ערב.
תחקיר ה-BBC ששודר לפני כחודשיים פתח צוהר למציאות הזו, ואחריו הגיע גל של הכחשות, עלבונות והבטחות של מעסיקים ומשרדי ממשלה על כך שהכל בסדר – שבישראל דואגים למהגרי עבודה המגדלים כאן מזון.
במקביל זורמות העדויות, מצטברים מקרי המוות הלא מוסברים, וגואה התסכול נוכח ההשלמה המערכתית עם המציאות הזו.
אנשים עוזבים משפחות ונוסעים אל מעבר לים כדי להתפרנס. לא ייתכן שזה כל מה שיש לנו להציע להם.
