מאת: רותי סיני, הארץ
בשבוע שעבר פירסם משרד החוץ של ארצות הברית דו"ח שנתי על הסחר בבני אדם ברחבי העולם. לפי הערכות הכלולות בדו"ח, יותר מ-12 מיליון בני אדם, בהם מיליוני ילדים, נמכרים ונקנים בכל שנה לצורכי עבודה וזנות ומוחזקים בתנאים של שעבוד ועבדות.
כבכל שנה דירג הדו"ח את מדינות העולם לפי מאמציהן להיאבק בתופעות אלה. זה שנים אחדות שישראל מדורגת כמדינה שמשתדלת – אבל לא מספיק. בין השאר, מחברי המסמך מותחים ביקורת על כך שעובדים ממדינות מתפתחות משלמים הון עתק על הזכות להגיע לישראל ולעבוד בה עבודת פרך, וכתוצאה מכך הם משועבדים למתווכים, למעסיקים, לבנקים ולשוק האפור. באנגלית נקראת התופעה Debt Bondage – "שעבוד לחוב".
במשך השנים הובאו לישראל בשיטה זו מאות אלפי עובדים, שעל גבם הרוויחו מתווכים זרים וישראלים מאות מיליוני דולרים. בניגוד לחוק בישראל ולאמנות בינלאומיות, שאוסרים גביית כספים מעובדים בעבור השמתם בעבודה, חברות כוח אדם ישראליות קיבלו אלפי דולרים בעבור כל עובד. רשויות אכיפת החוק ידעו ולא עשו דבר. לבעליהן של כמה מהחברות הללו קשרים פוליטיים איתנים.
ביולי 2005 החליטה הממשלה שעובדים מתאילנד יורשו לעבוד בישראל רק אם יגיעו באמצעות הסוכנות הבינלאומית להגירה, ארגון שנאבק בסחר בבני אדם. ב-2006 נחתם הסכם בין ממשלת תאילנד לארגון, שמסדיר את אופן גיוסם ומיונם של העובדים. ישראל לא היתה צד להסכם בשל התנגדות משרד החוץ, אבל היא תמכה בו תמיכה מלאה. היו בממשלה כאלה שהביעו תקווה שהוא ישמש מודל לכל המדינות שמהן מגיעים עובדים לישראל.
אלא שההתלהבות היתה מוקדמת. עד היום ההסכם לא מומש ובשל לחץ כבד מצד חקלאים וחברות כוח אדם, כמו גם סחבת ביורוקרטית ואטימות, מימושו אינו נראה באופק. כשנראה היה שאולי ייצא לפועל, הזדרזו שתי חברות כוח אדם קיקיוניות לעתור לבג"ץ נגד המדינה, בטענה שחופש העיסוק שלהן ייפגע. בפגישות עם פקידים של ארגון ההגירה שהגיעו לישראל מז'נווה, ניסו נציגי החברות והחקלאים לרפות את ידיהם והזהירו כי ההסכם נדון לכישלון.
המניעים של יבואני כוח האדם ברורים: במקום אלפי דולרים לאדם, הם יורשו לגבות עד 3,135 שקלים, פחות מאלף דולר, בעבור הטיפול בעובד בישראל, ויחויבו להעביר 250 דולר לארגון ההגירה בעבור הליך המיון שלו בבנגקוק.
אבל למה החקלאים, מלח הארץ, ההתיישבות העובדת, נאבקים בלהט כזה בהסדר? גם האינטרס שלהם ברור: עדיף עובדים משועבדים, שלא יעזבו אותם בשום תנאי במהלך השנה או השנתיים הראשונות בישראל מחשש שיאבדו את מקור פרנסתם ולא יוכלו להחזיר חוב של 7,000 או 8,000 דולר, שלטובתו מישכנו בתים ואדמות, שלהם ושל קרוביהם.
לפני שבועות אחדים הודיע מרכז תחום עובדים זרים בהתאחדות חקלאי ישראל, חיים חדד, שנועד עם שרת העבודה של תאילנד, וזו הביעה התנגדות נחרצת להסכם, ומתחה ביקורת קשה על ישראל ש"פוגעת בריבונות" ארצה. בתאילנד נדהמו: בשנים האחרונות הממשלה נוקטת צעדים למנוע סחר בבני אדם הן לתחומה והן ממנה החוצה, וההסכם עם ארגון ההגירה נחשב לצעד משמעותי במסגרת מאמצים אלה. שגרירות תאילנד בתל אביב הכחישה את הדברים, וכך גם השרה עצמה בשיחה עם שגרירת ישראל בבנגקוק.
משלא הצליחו לסכסך בין בנגקוק לירושלים, פנו החקלאים לטקטיקה אחרת. "אנו תובעים מהממשלה לחדול מהניסיון הכושל לערב את ארגון ההגירה של האו"ם בהבאת העובדים לארץ", נכתב באתר ההתאחדות. בהודעה אף נרמז, שהמניעים של מנכ"ל משרד ראש הממשלה, רענן דינור, שפעל לקדם את ההסכם, נגועים בשחיתות. "בעבר היו ניסיונות של השר בניזרי לבצע שינויים שהתברר שהונעו משיקולים אישיים", נכתב שם.
כל יום שעובר מאז אותה החלטת ממשלה, לפני כמעט שלוש שנים, נושא עמו רווח נקי ליבואנים ולחקלאים. ח"כ שי חרמש (קדימה), קיבוצניק מכפר עזה, אומר שעבודת התאילנדים מניבה יצוא של מיליארד דולר בשנה. זהו מניע חזק דיו כדי לרתום את כל בעלי האינטרסים בעניין נגד הסכם שמטרתו לשחרר את העובדים משעבוד.
