מאת: כריס נזאר
La bas-Jean Jacques goldman
J'aurai ma chance, j'aurai mes droits Et la fierté qu'ici je n'ai pas
אמצא לי את מזלי, יהיו לי את הזכויות שלי, והגאווה שכאן אין לי,
Tout est neuf et tout est sauvage, C'est pour ça que j'irais là-bas
הכל חדש ופראי, בגלל זה אלך לשם,
On ne pas laissé le choix, Je me perds si je reste là
לא השאירו לי ברירה, אני אאבד את עצמי אם אשאר כאן.
תארו לעצמכם שמחר אתם צריכים לעבור מקום. מקום חדש שבו לא תכירו איש. מקום חדש שבו תהיו מנותקים לגמרי מהמשפחה והחברים. ממקומות הבילוי האהובים, הרחק מהזיכרונות, הרחק מהכל ומכולם. כל זאת לאיזה מניע? זה לא סוד שהחלום לחפש עתיד טוב יותר, בין אם זה לשם שיפור זכויות, לחפש את המזל או לשם הגשמה עצמית, הוא חלום הקיים בעיני מהגרי העבודה.
אני נולדתי לאמא פיליפינית שהגיעה לארץ בשנות ה80 כדי לכלכל את משפחתה, כדי לעזור להם לקום על הרגליים, כדי לשפר את חיי משפחתה לו וקצת, במיוחד לאור העובדה שסבתי חולה וזקוקה לטיפול רפואי ותרופות יקרות. כאשר אני מנסה להכנס לנעליה של אמא, אני מרגישה מפוחדת, בעיקר בגלל הרעיון של הגעה למקום חדש, לבד, בו מדברים שפה חדשה מוזרה ולא מוכרת בעליל. בנוסף, החובה להתחיל לעבוד בעבודה די פשוטה (במיוחד מהבחינה המנטלית) למרות שאת מלומדת. אבל ככה זה כשהכלכלה במדינה ממנה באת לא מאפשרת תנאי מחיה מספיקים, ודוחקת אותך להגר ולנסות למצוא את עצמך במקום אחר.
למדתי בבית ספר פרר ביפו, ויש לי אוסף של חברים וחברות משם שהגיעו מארצות שונות, מסיירה לאון, תורכיה, בלגיה, אוקראינה, רוסיה, צרפת, פיליפינים וזה רק על קצה המזלג. ערבוב התרבויות יצר כור היתוך ביננו וחיזק אותנו כחברים, עד שהרגשתי חלק מקבוצה שלא מתאפיינת כקבוצת לאום מסויימת, אלא פשוט חברות שנשענת על אנשים בעלי זהויות שונות, הורים מהגרים מארצות שונות אבל ביננו לבין עצמנו, אין הבחנה בין צבע עור או מבטא.
בכל ימי חמישי אני מגיעה להתנדב במשרדי "קו לעובד", בשעות קבלת הקהל של עובדי הניקיון. בעמותה אני זוכה להכיר שלל אנשים מכל קצוות העולם. בד"כ לפחות שליש מהפונים לעזרה וסיוע הם אסייאתים, בעיקר פיליפינים, אבל גם סינים או תאילנדים. שליש אחר יהיו דוברי ספרדית, והשאר הם אפריקאים לרוב דוברי צרפתית, ולפעמים גם רוסים וישראלים אסליים מגיעים. כך, יוצא לי בכל שבוע מחדש לטעום עוד קצת מעולם מעט שונה משלי, להרגיש קצת כמו בחו"ל בתל אביב, לשפר את השליטה בשפות השונות שלמדתי, ולגלות שניתן ללמוד להשתלב לא משנה איפה אהיה בעולם, למרות ואולי בגלל הפחד של להרגיש אבודה.
המפגש הזה חיזק אצלי את ההבנה שבמבט מהצד כולנו מהגרים באיזשהו מובן. כולנו מגיעים עם מטען היסטורי שונה, בית שונה ואולי גם נדידות בעולם מסיבות שונות. מה שמשותף בין כולנו זה שכל אחד ואחד מאיתנו הוא בן אדם. כל השאר זה רק בונוס.
הכותבת היא מתנדבת בתחום עובדי ניקיון בעמותת "קו לעובד"
