מאת: נועה קאופמן
את טספאי (שם בדוי) פגשנו במתקן הכליאה חולות. הוא נכנס לשם לפני שנה וארבעה חודשים וצפוי להשתחרר בעוד ארבעה חודשים. כשלוש שנים לפני כניסתו למתקן עבד טספאי בבית-קפה אופנתי בתל-אביב, אולם אותו בית קפה החליט להעסיק אותו ואת שאר העובדים האריתראים במקום דרך חברת קבלן. ייתכן ועשו זאת בשל המצב החוקי המורכב המאפשר להעסיק מבקשי מקלט מתוקף פסיקת בג"צ (6312/10 קו לעובד ואח' נ' ממשלת ישראל ואח') ללא פרסום תקנות מתאימות המבהירות מהי הדרך להעסיק אוכלוסיה זו, וייתכן כי רצו להסיר מעצמם אחריות כלפי העובדים.
למרבה הצער בחר בית-הקפה להתקשר עם חברת קבלן פוגענית במיוחד, אשר לאחרונה אף הפסיקה את פעילותה בשל המספר העצום של התלונות והתביעות העומדות נגדה על תנאי העסקה לא חוקיים. עבור שירותו של טספאי העביר בית-הקפה סכום של 30₪ לשעה לחברת הקבלן. חישוב מהיר מעלה כי סכום זה אינו יכול לגלם את שעות עבודתו, עלות השעות הנוספות והזכויות הסוציאליות המגיעות לכל עובד, כך שניתן היה לדעת מראש, רק מן התשלום שהעובר לחברה, כי הם בהכרח ישלמו לטספאי בניגוד לחוקי העבודה.
במשך כל אותה תקופה עבד טספאי 300 שעות ומעלה בבית הקפה המדובר. לדבריו יחסיו עם מנהלי המקום היו טובים מאוד, ולכן לא התלונן בפניהם על שכרו שעמד על 25 ₪ לשעה ותו לאו. בכל תקופת עבודתו לא קיבל גמול על השעות הרבות הנוספות שעבד, לא קיבל הבראה וימי חופש שלקח נעשו על חשבונו. בדיקה שטחית של מסמכיו העלתה כי רק עבור רכיב השעות הנוספות חייבת חברת הקבלן לטספאי למעלה ממאה אלף ₪.
כששאלתי אותו מדוע לא פנה אלינו קודם לכן בכדי לבדוק האם מגיעות לו זכויות כלשהן על תקופת עבודתו הוא אמר שאהב את מקום עבודתו ולא רצה לסבך אותם, כלשונו. לאחר מכן השהות במתקן, השגרה חסרת המעש והייאוש השורה בכל פינה עשו את שלהם, והוא ויתר. כשיצרתי קשר עם בעלי הקפה נראה היה שגם הם באמת ובתמים אוהבים את עובדם לשעבר, הם התעניינו בשלומו, רצו לדעת מתי ישתחרר ומה יקרה לו לאחר מכן. בידיו של מעסיקיו היה כל העת המפתח להיטיב עם טספאי, העובד המסור שלהם. לו היו בודקים בדיקה קצרה את הרקע של חברת הקבלן היו מגלים כי עומדות ותלויות נגדה עשרות תביעות בבית-הדין לעבודה, כי השכר שהם משלמים לחברת הקבלן חוזה מראש העסקה פוגענית. הם אפילו הביעו בשיחת הטלפון עמי תרעומת על חברת הקבלן ש"דפקה" את העובד מבלי להבין כי אחריות זהה קיימת גם מצידם לרווחתם של עובדי הקבלן המועסקים בשטחם.
תשלום נוסף של מספר שקלים בודדים לשעת עבודה של העובד, או שכירת עובד נוסף לחלוקה בנטל שעות העבודה המרובות, היו יכולות לפתור את העניין. גם התקשרות עם חברת קבלן הוגנת יותר, או העסקה ישירה תוך פיקוח מלא על תנאי עבודתו ושכרו היו יכולים להפוך את מערכת היחסים הידידותית ביניהם לכזו בה לא מסתתרת ברקע העסקה נצלנית- גם אם לא היה בכוונתם לפעול כך כלפיו.
בסוף 2013 קיבל טספאי זימון למתקן חולות. הוא הודיע על-כך למקום עבודתו, והם נפרדו ממנו בצער. פיצויי פיטורים כפי שקובעת הפסיקה וההנחיה של משרד הכלכלה- הוא לא קיבל. וכך, אחרי שנים בהם עבד, שילם מיסים והצליח לקיים את עצמו, הפך טספאי לאסיר שהמדינה מכלכלת ותומכת בו במתקן שעלותו מוערכת במאות מיליונים. בעוד 4 חודשים כאמור טספאי ישתחרר, יקבל את אותה האשרה שהייתה לו קודם לכן. לאריתריאה, מולדתו, לא ניתן לגרשו, ועל בקשת המקלט שהגיש עדיין לא קיבל תשובה. מי יודע, אולי טספאי אפילו יחזור לעבודתו לאחר שיסיים לרצות 20 חודשים מיותרים בלב המדבר. וייתכן שהפעם יהיו שני הצדדים חכמים יותר, ויעסיקו את טספאי על-פי חוק, בתנאים ההולמים את השבחים והאהבה שהם מרעיפים כלפיו.
הכותבת היא רכזת תחום פליטים ומבקשי מקלט בעמותת קו לעובד
הטור פורסם במקור באתר המקום הכי חם בגיהנום, ניתן לקרוא בקישור
