מאת: חדוה ישכר, Ynet
אם במקום לצלם עובדת סיעוד שחשדתם בה כי היא מתעללת בהוריכם, הייתם מזמנים אותה לשיחה ומגלים עד כמה נשחקו תנאי העסקתה הבזויים ממילא, הייתם חוסכים הרבה אי נעימות ואולי אפילו מבינים ללבה.
הנה שוב הוצגו בפתח מהדורת החדשות בטלוויזיה התמונות המוכרות מז'אנר המצלמה הנסתרת: שוב נראתה מטפלת מכה דמות חסרת ישע. הפעם זו עובדת סיעוד, מטפלת פיליפינית, שמצלמות תיעדו את התפרצותה האלימה כלפי ישישה חולת אלצהיימר.
בתה של הישישה הפגועה צולמה על רקע הים. דמעותיה התערבבו בקצף הגלים. לפנינו מקרה נוסף של משפחה שחשדה במטפלת וחשפה באמצעות מצלמה נסתרת חומר מרשיע. לדברי נציג המשטרה, המטפלת מכחישה את העבירות המיוחסות לה, וטרם הפנימה את חומרת מעשיה. בתוך כך מתברר שהתמונות צולמו בשעות לילה מאוחרות בהן מרביתנו נמים את שנת החלום שלהם. נראה שהמטפלת מיעטה לישון באותו לילה וקרוב לוודאי שגם בלילות קודמים שלא נחשפו לעין המצלמה.
בתה של חולת האלצהיימר אמרה על המטפלת שהיתה מלאך והפכה למפלצת. מה, איפוא, גרם לה להפוך ממלאך למלאך חבלה? נראה ששנים ארוכות של עבודת סיעוד תובענית לגוף ולנפש עלולות לשחוק אם לא להטריף את דעתם של כל איש ואשה. האם נרשה לעצמנו לצאת מדעתנו במצבים דומים? עושה רושם שלא, מפני שנזדרז קרוב לוודאי למצוא להורה הזקן, החולה והאהוב שלנו מטפל או מטפלת. רצויה פיליפינית, כי לפיליפיניות יצא שם של מטפלות עדינות ומסורות המעניקות להורינו תחליף ראוי לאהבת ילדים. ורצוי ששכרה החודשי לא יעלה על 650 דולר תמורת עבודה מסביב לשעון, במשך ששה ימים בשבוע. את היום השביעי, החופשי שלה, היא תוכל לנצל ברשותנו לעבודות ניקיון בבתי אחרים, לשם השלמת הכנסה. כן, אנחנו יודעים ששער הדולר לא מפסיק להיחלש. אבל הרי איננו יצואנים, אנחנו רק מעסיקים (לעיתים מיעוטי אמצעים בעצמנו) עובדי סיעוד הבאים לכאן גם מהודו, סרי לנקה, נפאל, מזרח אירופה ומרכזה, בחיפוש נואש אחרי עבודה.
בשום אופן אין להצדיק אלימות, קל וחומר נגד חלשים, שרווחתם ואף קיומם תלויים בנו. ואולם המהירות שבה משפחות החושדות בתוקפנותן של מטפלות מציבות מצלמות מפלילות, מעוררת אי נוחות רבה. החשד בהתעללות בחסרי הישע מתעורר, בדרך כלל, עקב גילויים של אותות מצוקה שהמטופלים מעבירים במהלך הזמן. לפעמים זמן ארוך למדי.
כשהחשדות מתאמתים, המשפחה מגיבה באופן טבעי בזעם מעורב ברגשי אשמה המופנה ישירות לעבר המטפלת שבגדה באמון המשפחה. ואולם, מה יקרה אם במקום לצלם בסתר את זירת הפשע יזמנו בני המשפחה את המטפלת לשיחה גלויה וישירה על מצבם של האם או האב, ויתעניינו בהזדמנות זו גם בשלומה של העובדת? קרוב לוודאי שהמטפלת תנסה תחילה להכחיש את החשדות נגדה. אבל רבים הסיכויים שיחס מתחשב מצד המשפחה יקל עליה להודות שהיא נשחקה בעבודתה המפרכת והבלתי מתגמלת וכי היתה רוצה להתפטר. אלא שהיא חוששת שאם תעזוב את עבודתה מיוזמתה היא תאבד את דמי הפיצויים שהיא עתידה לקבל אם תחזיק מעמד עד מות מעסיקתה או עד העברתה למוסד סיעודי.
אילו היתה העובדת מודעת לחוקי המגן שלנו, יתכן שהיתה מתפטרת באחד משלבי ההידרדרות במצבה של המטופלת-המעסיקה ותובעת פיצויים בשל הרעה מוחשית בתנאי עבודתה. לאחר שש שנות עבודה, כבמקרה שלפנינו, זכאית המטפלת לסכום נכבד ביותר. ואולם היא לכודה במלקחי החוק שאינו מתיר לעובדות ועובדי סיעוד הנמצאים בארץ למעלה מארבע שנים ושלושה חודשים להחליף מעסיקים. באופן זה, מטפלת סיעודית וותיקה שאינה רוצה להפסיד את פיצויי הפיטורים שלה צריכה לכבול את עצמה למעסיקיה כל עוד ירצו הם בהמשך העסקתה.
מה פשוט, צודק ואנושי יותר מאשר לקבוע בחוק תשלום פיצויים גם לעובדים בעלי ותק של יותר משנה, שמתפטרים מרצונם? זה הוגן ביחס לכל העובדים במשק, אך במיוחד לגבי מהגרי עבודה שכה קל לגרש אותם מן הארץ בלי לכבד את זכויותיהם כעובדים, ובלי לעמוד בהתחייבויות הכספיות כלפיהם.
חוק כגון זה יחייב גם משפחות שציפו למלאך אך קיבלו עובדת קשת יום לפתוח בעבורה קופת פיצויים, והן יוכלו לחסוך מעצמן הוצאה מיותרת על מצלמות נסתרות יחד עם הופעה מביכה ביומן החדשות.
חדוה ישכר, פעילה בעמותת "קו לעובד" לזכויות עובדים
