לגור בדירת שותפים בגיל 90
נופר גלאון, סטודנטית צעירה לצילום, ריגשה אותנו מאד לפני שבועיים. היא פרסמה סדרת צילומים בעיתון "הארץ", מתעדת בעדינות כמה מהשותפים הללו, המוצאים עצמם מתגוררים בדירה אחת מכורח הנסיבות. נופר יצאה למסע המצולם שלה בעקבות המפגש שלה עם השותפה שעברה לגור עם סבתא שלה, והיא כותבת כך: "כשהייתי ילדה, אהבתי לבקר בביתם של סבי וסבתי בנתניה. הזכרונות מהמקום שהרגישו בו את השנים, עם הרהיטים הישנים, הקולות והטעמים המוכרים תמיד ישארו חלק מילדותי. היום אני מבקרת את סבתי בדירתה הקטנה בדיור המוגן בנתניה, ומרגישה בעיקר זרות. סבי כבר איננו ועם סבתי גרה ג׳ני בל, המטפלת שלה, בת 32 מהפיליפינים. זוהי שותפות שנוצרה מכורח הנסיבות, ומערכת היחסים בין השתיים ידעה עליות ומורדות. החיים המשותפים שלהן דורשים גישור על פערים רבים: שפה, מנטליות, גיל, תרבות. כמוהן, כל אחד מהזוגות שצילמתי הביא איתו אל עדשת המצלמה קשר אחר ותחושות שונות. מהודו, מהפיליפינים, מנפאל ואוזבקיסטן – המטפלים הצעירים שינו את חייהם מקצה לקצה. הם חיים עם קשיש או קשישה, חלקם לא צלולים, 24 שעות ביממה, מטפלים ודואגים לכל צרכיהם. שותפות משונה של שני אנשים שחיים תחת אותה קורת גג, ללא פרטיות אמיתית לאף אחד מהצדדים. המפגשים עם המצולמים גרמו לי לחשוב הרבה על מהלך החיים הזה, שהפך לחלק אינטגרלי מהחיים ומהתרבות שלנו. מצד אחד – אדם שמגיע לגיל זקנה ומבין שהוא תלוי לחלוטין באדם אחר. ומהצד השני – אדם שעזב את ילדיו ומשפחתו ועבר למדינה זרה, כדי לנסות להבטיח להם ולעצמו חיים טובים לכשישוב".
תודה, נופר!
עוד תמונות נהדרות של נופר גלאון – כאן.
