19-12-2023

סנאא לא יודעת איך תאכיל את ילדיה ותשלם את שכר הדירה, ובעל הבית מאיים לזרוק אותה ואת בני משפחתה לרחוב. 7 שנים עבדה בישראל בחקלאות, תמורת 150 ₪ ביום, והיום היא לא מוצאת עבודה גם תמורת 70 ₪ – השכר היומי הממוצע לעובדי חקלאות בגדה. "אנחנו חיים בתנאים טרגיים, אפילו קטסטרופליים", היא אומרת, "כל חלומותינו התנפצו וסיוטינו התגשמו". ואסים, עובד בניין, מקבל טלפונים נזעמים מהבנק כי הפסיק להעביר את התשלומים החודשיים עבור הרכב שקנה. אין לו כסף אפילו לדלק. "בייאושי ניסיתי למכור ירקות ברחוב", הוא אומר, "אבל העירייה הודיעה לי שזה אסור". גם הוא, כמו סנאא, אינו יכול לממן את התרופות של הוריו המבוגרים.

אחת לכמה זמן מוטל סגר על הגדה המערבית. אין יוצא ואין בא. הטריגר הוא בדרך כלל מלחמה, לפעמים גם מגיפה עולמית או חגים בלוח השנה העברי, אך התוצאה היא תמיד אותה תוצאה: מניעת כניסתם של עובדים פלסטינים לעבודה בישראל. מדיניות הסגרים יוצרת הן עבור העובדים והן עבור המעסיקים אי וודאות מתמשכת ומורטת עצבים. גם היום ממתינים בדריכות 100,000 עובדים פלסטינים בהיתר לחזרתם לעבודה, והפעם ההמתנה ארוכה מהפעמים הקודמות וסופה אינו נראה לעין.

העובדים הפלסטינים מועסקים בישראל מתחילת שנות ה-70' של המאה הקודמת, נוכח התלות שנוצרה בין הכלכלה הפלסטינית לזו הישראלית, ומהווים נדבך חשוב בענפי הבניין, החקלאות והתעשייה. יש בהם העובדים בישראל כל חייהם, עד גיל פרישה ואחריו, בעבודות הקשות והמסוכנות ביותר. העסקתם מאופיינת בהפרת זכויות ומבוססת על מבני העסקה המעמיקים את הפגיעות והניצול של העובדים בשוק העבודה.

ב-7.10 נגדעה באחת פרנסתם של מרבית העובדים הפלסטינים, זולת אלפים בודדים של עובדים חיוניים, והלכה למעשה הם סומנו כאויבים. למעלה מ-100 אלף עובדים, חלקם מבוגרים, כולם בעלי משפחות, נותרו ללא רשת ביטחון כלכלית חלופית, ולקו לעובד מגיעות מדי יום פניות מעובדים המתארים מצוקה ועוני ותוהים מתי יוכלו לשוב למקומות העבודה שלהם. קולם של העובדים לא נשמע. לא נשמע גם קולם של בני משפחותיהם המורחבות, המתקיימות מהכנסותיהם של העובדים בארץ, שמספרם הכולל נאמד בכמיליון בני אדם.

קריאתם של העובדים הפלסטינים להוגנות, שוויון וכבוד נבלעת ברעש המלחמה. הקבינט שהתכנס בשבוע האחרון  ומייצג את הממשלה הקיצונית ביותר אי פעם, החליט הלכה למעשה להשאיר את המצב על כנו בכך שלא הכריע בסוגיה. נכון לעכשיו, מצבם של 100,000 פלסטינים ממשיך להידרדר וישראל, שכבשה את האנשים הללו ומקיימת משטר צבאי בשטחם, בוחרת גם בנושא הזה שלא לראות את "היום שאחרי" או שמא את "הכאן והעכשיו" של מציאות חייהם ופרנסתם של אנשים שקשרו את גורלם התעסוקתי עם ישראל, אנשים שביום אחד הוחלט להתנתק מהם באופן חד צדדי.

אם העובדים לא ישובו לעבודתם ואם ישראל שוב תתנער מאחריותה לתלות בתעסוקה שיצרה בקרב פלסטינים, משבר  כלכלי והומניטארי חריף יכה בגדה וביושביה. הפלסטינים מדווחים לנו שהמשבר כבר בעיצומו, ושכמו תמיד החלשים ביותר משלמים את המחיר.


המאמר בעיתון הארץ – כאן.


עדכון מה-18.2.2024:

יחד עם ארגון העובדים מען פנינו לרשות האוכלוסין וביקשנו לאפשר לעובדים הפלסטינים, שפרנסתם נגדעה לפני 4 חודשים, למשוך את כספם מקרן הפנסיה מבלי שההיתר שלהם יתבטל.

רשות האוכלוסין אחראית על העסקת עובדים פלסטינים, ורק היא יכולה לנקוט בצעדים שיקלו על סבלם של העובדים מחד ולמנוע כאוס בשוק העבודה מאידך. פנייתנו הציעה פתרון יצירתי למצב אבסורדי: מצד אחד הממשלה מונעת כניסת עובדים פלסטינים, ומאידך מונעת מהם אפשרות לפדות את חסכונותיהם הפנסיוניים בקרן עמיתים. תקנות הקרן קובעות שרק עובד שעבודתו הופסקה יוכל למשוך חסכונותיו, והפסקת עבודה גוררת – אוטומטית – ביטול ההיתר וגריעת העובד ממכסת העובדים שיוכלו לעבוד בישראל במידה והמדיניות תאפשר זאת.
פנייתנו מחודש נובמבר, ובה הצעה לאפשר משיכה חלקית של חסכונות העובדים כך שלא ייפגע הרצף הביטוחי של העובדים והתפטרותם לא תהווה תנאי למשיכה – לא נענתה עד היום.
מכיוון שהעובדים הפלסטינים אינם זכאים לדמי אבטלה או סיוע כשלהו, אלפים כבר התפטרו בלית ברירה ומשכו את חסכונותיהם. שמירת מקומם במכסת עובדי הענף תתיר להם לשוב למעסיק עם פתיחת המחסומים מבלי להידרש ל"שירותיהם" של סוחרי היתרים לא חוקיים – האורבים למתפטרים – ותסייע גם למעסיקים שיוכלו להמשיך ולהעסיק את עובדיהם הוותיקים אם וכאשר הממשלה תאשר זאת.
זהו צעד ראוי ומתבקש כלפי רבבות העובדים שבנו את ערי ישראל ועבדו במשקיה החקלאיים כל כך הרבה שנים.