מאת: אירית פורת, מתנדבת בקו לעובד
מריה, אם לשלושה, עזבה את הפיליפינים לפני שלוש שנים במטרה לשבור שבר לילדיה, לבעלה המנסה להרוויח את לחמו, אולם אינו מצליח לפרנס את המשפחה ולהוריה. ההזדמנות לעבוד בישראל כמטפלת נראתה כמו חלום.
שנתיים טיפלה בזקנה ולאחר שנפטרה החלה לטפל בזקנה אחרת. הגעגועים לילדיה גדולים. כבר למעלה משנתיים לא ראתה אותם. בכל שיחת טלפון הם שואלים: אמא, מתי תבואי? והיא חוששת להבטיח ומקווה שבתום שנת עבודה עם המעסיקה הנוכחית תוכל לנסוע ולחבק אותם.
החוק הישראלי אינו מתיר לעובד זר המועסק כאן לצאת לחופשה ולחזור, אלא אם הוטבעה בדרכונו חותמת המאשרת את הסכמתו של המעסיק להמשיך להעסיקו כאשר יחזור. ברור מכאן שהעובדת זקוקה להסכמתו של המעסיק לנסיעתה וההסכמה תלויה בטוב לבו או בשרירות לבו.
בשנה זו, העובדת שמרה על "פרופיל נמוך" – תמיד עשתה מה שאמרה לה ביתה של המעסיקה, ניקתה את ביתה (למרות שמטלה זו אינה קשורה לטיפול בזקנה) ושתקה כשהטילה עליה מטלות נוספות. כל זאת בתקווה שהבת תהיה שבעת רצון וכתעז המטפלת להעלות את בקשתה לנסוע לראות את ילדיה – לא תסורב.
והנה בתום השנה, פנתה העובדת לבת בבקשה לשלם לה את זכויותיה הסוציאליות – דמי הבראה ודמי חופשה שנתית וכמו כן, ביקשה לאפשר לה לנסוע לארצה למשך חודש. הבת כעסה עליה, "מה עניין הזכויות? לא מספיק לך הכסף שאנחנו משלמים לך כל חודש? עובדת "רק" 8 שעות ביום, לא 24 שעות, כמו האחרות. ולנסוע? לא בא בחשבון. הזקנה זקוקה לך עכשיו." העובדת הבטיחה שתביא מטפלת מחליפה והרי מצבה של הזקנה יציב. מדוע לא עכשיו? והבת – בשלה. לא מתאים. "ואם הזקנה לא תתרגל למטפלת המחליפה? אליך היא כבר רגילה. את לא נוסעת לשום מקום. אני עסוקה בעבודתי ואין לי זמן להחליף את המחליפה אם זו לא תהיה מתאימה."
הויכוח עורר כעסים והעובדת החליטה לעזוב. עכשיו היא תתחיל בקשר עם זקנה אחרת. יתבססו יחסים. ייקח זמן עד שתוכל לבקש לצאת לראות את ילדיה. ואולי גם אז יסרבו?
