הלית ינאי-לויזון מגלובס מלווה בעקביות ובמסירות יוצאת דופן את מחדלי הבטיחות בענף הבניין, ומסייעת באופן יומיומי למעקב העגום אחר תאונות הבניין ומצבם של הפצועים. בשבוע האחרון, הוקדשה כתבתה במוסף הנדל"ן לתיאור המציאות הקשה מאחורי ההגדרות הרפואיות המתעתעות – פציעה "בינונית" ואפילו "קלה". כותרת הכתבה מרמזת על המסקנות: "הם נשארו בחיים, כדי לגלות כמה נורא להיפצע באתר בנייה"
למרות שהעובדים אשר נפצעים "רק" באורח בינוני או קל בתאונות הבניין הם שקופים וצרותיהם נחשבות כפחותות, גודל הבעיה לא טמון בחומרת הפציעה – כשעובד נופל מגובה, סדר גודל הפציעה הוא לרוב עניין של מזל, לטוב ולרע, ולא של סדר גודל הפרת הבטיחות שגרמה לנפילה. יתרה מכך, חומרת הפציעה נקבעת לפי קריטריון נוקשה במיוחד – עד כמה נשקפת סכנה לחייו של הפצוע. גם פציעות שמובילות לקטיעת איברים, נכות לחיים, צלקות נפשיות ופעמים רבות אבדן כושר עבודה מוגדרות כ"בינוניות"; גם פציעות שמובילות לחודשים של שיקום, אובדן אצבעות ואפילו עין, מוגדרות כ"קלות" – כי מדובר בהגדרה רפואית גרידא.
לסיוע קו לעובד מגיעים מדי חודש עשרות פניות של פצועים "קלים" או "בינוניים" בתאונות עבודה, רובם המכריע פלסטינים מהגדה אשר מתקשים לממש את זכויותיהם הבסיסיות ולקבל את הטיפול הרפואי והשיפוי הכספי שמגיע להם. לויזון-ינאי מרחיבה גם על השקופים ביותר בין נפגעי ענף הבניין:
"כ-50 אלף פועלים פלסטינים עובדים בענף הבינוי, לפי נתונים רשמיים של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, והם מהווים כשליש מהפועלים בענף (עוד כ-13 אלף הם זרים). לדברי פעילים בתחום, מקומם לא נפקד כמובן מרשימת הנפגעים בתאונות, אולם הם מתקשים עוד יותר לקבל טיפול ופיצוי במקרה של פציעה, בעיקר אם מדובר בעובדים ללא היתר.
סלימאן חלאילה, מומחה בטיחות ובעלי א.ס הנדסת בטיחות, מציין כי "אם אין לעובד אישור כניסה והמעסיק לא מוציא לו תלוש, אם קורה לו משהו מעבירים אותו חזרה פנימה לשטחים על לוח דיקט. הקבלן נותן לו 2,000 שקל ביד, ולא מכיר אותו יותר. זה קרה הרבה".
עו"ד חאלד דוח'י מעמותת קו לעובד: "במקרה של עובדים פלסטינים שעובדים ללא היתר, כמעט תמיד המעסיקים מתחמקים מהצהרת מעסיק הדרושה לביטוח לאומי כדי לקבל פיצוי, כי זה חושף אותם לעבירה של העסקת עובד ללא היתר. למד"א יש הוראה שברגע שיש תאונת עבודה של עובד פלסטינאי, הם צריכים לנסות לתאם עם מד"א בשטחים ולהעביר את העובד למעברים, שיחכו לו שם והוא יאושפז בבי"ח פלסטיני. אלה ההוראות מתחת לשולחן. בהדרכות שאנחנו מעבירים לעובדים אנחנו מבקשים מהם לא להסכים לזה – אם הפציעה בתוך הקו הירוק, הם צריכים להתפנות לבית חולים ישראלי – אחרת קשה מאוד להוכיח לביטוח לאומי שהיתה תאונת עבודה.
"היו גם מקרים שבהם המעסיק עצמו דאג ללוות את העובד לבי"ח בישראל. וכיוון מי שרושם את העובד במיון זה המעסיק, והוא לא רושם שזו פציעה בתאונת עבודה, ומכיוון שביטוח הלאומי כפוף לרישומים של בי"ח, לא כתוב שזו תאונת עבודה. אנחנו נתקלים בהרבה מקרים כאלה ויש הרבה שלא מגיעים אלינו. בעיה אחרת שאנחנו מתמודדים איתה תדירות היא החזר על הטיפולים הרפואיים. כשפצוע מטופל במחלקות שונות בשטחים ואז מביא קבלות ומבקש החזרים, בדרך כלל לא יחזירו לו הכל. רוב המסמכים הם בערבית ומתחילים להתווכח, ובסוף העובד יקבל חצי ממה שהוציא. אותו דבר קורה עם אישורי מחלה. אם העובד מבקש אישור מחלה ויש לו אישורים, ביטוח לאומי משלם. אם הרופא שכח, או שהעובד לא ביקש, לא יתנו לו. אם מציגים אישור רטרואקטיבי ביטוח לאומי מקשה מאוד. בשנה האחרונה התחלנו להגיע למעברים בשלוש בבוקר (היכן שממתינים בתור שעות פלסטינים המועסקים בישראל) כדי לקדם הסברה לעובדים ולפגוש כמה שיותר מהם".
