הנהלת קו לעובד
בטורה "כשהחלש הופך לחזק" (28.8.13), מתקוממת יעל גבירץ על "האטימות והכוחנות" של עמותת קו לעובד שביטויה בהעברת עניינו של העובד הסיעודי שסעד את אביה לייצוג משפטי. גבירץ שכחה לציין, ואולי אינה יודעת, שהאטימות והכוחנות אינן של קו לעובד, אלא של מדינת ישראל, אשר כופה על מהגרי העבודה למצות את זכויותיהם ממעסיקיהם בתוך תקופה של 60 ימים בלבד לאחר סיום יחסי העבודה, תקופה שלאחריה הם הופכים "שוהים שלא כדין" שדינם מעצר וגירוש. במקרה זה סירבה גבירץ לשלם לעובד את זכויותיו המינימאליות – כולל שכרו האחרון – לפני תום תקופת 60 הימים, וכך לא נותרה ברירה זולת העברת הטיפול להתדיינות משפטית. נכון, אלו אטימות, כוחנות וחוסר רגישות – אך לא של העובד או העמותה המסייעת לו, אלא של המדינה, המביאה עובדות ועובדי סיעוד עבור מטופלים סיעודיים, קובעת מנגנונים נוקשים להסדרת המעמד וצורת ההעסקה, ושוכחת כי אלה כאלה – בני אדם הם.
סיפורה של גבירץ, המתהדרת בהיותה שותפה לדרך של קו לעובד, משקף תופעה נוספת, אף היא לא נדירה. מסתבר שצדק חברתי עוצר, לא אחת, בשערי הכיס והבית. כך, בהינף עט, מי שסעד את אביה של גבירץ במשך חמש שנים תמימות ועשה במחיצתו ימים כלילות, בשכר מינימום בלבד, הפך בטורה ל"גזלן". זאת, רק משום שביקש להתפטר מעבודתו הקשה, שהחלה לתת אותותיה אף בבריאותו שלו. בנוסף, לו היתה גבירץ "עמיתה של ממש לדרך הסיוע למופלים ולנגזלים", קשה להניח כי היתה בוחרת לכנות את התפטרותו של העובד, תוך מתן הודעה מוקדמת כחוק, "נטישה". המילה 'נטישה' בהקשר של יחסי עבודה, נשמעת בשנים החולפות רק כלפי עובדי סיעוד, ולא במקרה. העסקתם של עובדים אלה, ומערך הציפיות מהם, חורג בהרבה מיחסי עבודה. אין הם יכולים לנהל חיים פרטיים, הם מחויבים להתגורר בבית המטופל והעסקתם רצופה על פני כל היממה. הבחירה להתפטר נתפסת כ'הזנחה', או 'נטישה' – מלים השאובות מעולם מושגים אחר לחלוטין; עולם של אחריות משפחתית של בנים להוריהם הקשישים, או של הורים לילדיהם הרכים.
משפחת המטופל מאצילה לעובד הסיעוד את החובות המשפחתיות, ומשליכה עליו אותן בעוצמה שאינה הולמת את מהות ההתקשרות. דומה שגבירץ, כמו משפחות רבות, שוכחת כי לעובדים הללו יש משפחה משל עצמם, חובות, אחריות, געגועים וצרכים – שנובעים מהיותם בני אדם. מיצוי הזכויות שהתבטא, במקרה זה, בהגשת תביעה מהירה, בלית ברירה, ולאחר שמוצו ניסיונות ההדברות עם גבירץ מחוץ לכותלי בית המשפט – אינו אלא שיבה לאחריות האמיתית של העובד: האחריות הכלכלית הרובצת עליו כלפי משפחתו הקרובה והמורחבת.
לגבירץ ניתנה במה נדיבה בעיתון זה. מצער שלא עשתה בה שימוש להעלאת מודעות ציבורית כלפי הבעיות האמיתיות של תחום הסיעוד, ובראשן הסתלקותה של המדינה מהסדרתו ותקצובו הנאות, הפוגעת במטופלים ובעובדים כאחד. תחת כך, בחרה להשמיץ, ללא בסיס, את עמותת קו לעובד.
מצאו את ההבדלים: מימין טורה של גבירץ במדור הדעות ב"ידיעות אחרונות" (28.8.13) לעומת תשובת "קו לעובד" במדור התגובות בעיתון (11.9.13)
לעומת תגובתה של גבירץ שפורסמה במדור הדעות ב"ידיעות אחרונות" ועמדה על אורך של כ-400 מילה, תגובת קו לעובד נדחקה אל מדור התגובות בעיתון, המצוי במוסף 24 שעות בעיתון, ועמדה על אורך של 200 מילה בלבד. טורה של גבירץ (מימן בתמונה) מול תשובת קו לעובד (משמאל) מעניקים תשובה נחרצת לשאלה מיהו החלש ומיהו החזק בפרשה. כאשר גבירץ מקבלת את המלוא במה ב"ידיעות אחרונות" ואילו תשובת העמותה המייצגת את העובד נדחקת למיקום אחר זניח יותר ואיננה שווה לה באורכה, ניכר שקולה של גבירץ גובר על קולו של העובד. מי שביקשה בטורה להציג עצמה כחלשה אל מול העובד והעמותה ה"חזקים" כביכול, חושפת כאן את עמדת הכח שלה, ומנצלת את הכח שלה כעיתונאית הכותבת טורי דעה באופן קבוע בעיתון בהשתלחות חסרת רסן בעובד, שכעובדי סיעוד אחרים קולו איננו נשמע ונעדר מהשיח אודותיו.
