מאת: אירית פורת, מתנדבת
רובכם עובדים סוציאליים, אמורים להיות אמונים על טיפול מערכתי בקהילה, אמורים להיות סנגורים של החלשים בחברה. כיצד קרה שאתם, האחראים להבאתם, להשמתם ולתפקודם של מהגרי עבודה, כועסים כל כך על אגודות הפועלות לקידום זכויות העובדים? הלא הייתם אמורים לדאוג לרווחתם של האנשים המטפלים בקליינטים שלכם. האומנם יכול, לדעתכם, להתקיים מצב בו הטיפול מוצלח, הזקן מטופל היטב והמטפלת – אומללה? אני מבינה את מצוקתכם, יש לכם קליינטים ואתם מתקשים למלא את צרכיהם ויחד עם זה האם מתקבל על הדעת שההיענות לצרכיהם תבוא על חשבון צרכיהם של המטפלים?
אתם אומרים: "הם באו לעבוד, אז מה זו הבררנות הזאת? מה הם חושבים לעצמם, שהם יכולים לבחור ולהעדיף ולשקול"? ובכן, כן. הם רשאים. הם אמנם באו לעבוד, אך אל לנו לשכוח כי מקום עבודתם הוא גם ביתם למשך כל תקופת ההעסקה וכי הם אינם הולכים הביתה לאחר 8 שעות עבודה.
עבור מהגרי העבודה, ההחלטה אם לעבוד במקום מסוים היא החלטה המשפיעה על כל שעות היממה שלהם וגם על היום החופשי היחידי שיש להם בשבוע. אם מדובר במקום המרוחק מן המרכז שעות נסיעה רבות, מדובר בקושי גדול. יש להם 24 שעות מנוחה בהן הם אמורים להתאוורר, להיפגש עם חברים, לזכות במעט תמיכה. אם ביום החופשי הזה הם אמורים לבלות בדרכים שעתיים הלוך ושעתיים חזור, אינם יודעים בוודאות אם ישלמו עבור נסיעותיהם, הרי מדוע שיבחרו במקום עבודה כזה?
אתם אומרים: הם שואלים שאלות, מראיינים אותנו לגבי המעסיקים. ובכן, כשאתם יוצאים להתעניין במקום עבודה חדש, האם אינכם מבררים? האם לכם יש זכות שהם אינם ראויים לה?
הרי כבר שללנו את זכויותיהם לחיות עם בני משפחותיהם, שללנו את זכותם להקים פה משפחה (להתחתן ולהוליד), האם זכותנו גם לכפות עליהם מקום עבודה או מעסיק מסוים? ומנין ניקח את הזכות הזאת לקבוע לאדם אחר את מקום עבודתו? האם מתוקף היותנו עשירים יותר? חכמים יותר? ואולי מוסריים יותר?
ולשאלת המפתח: "ומה נעשה עם הזקנים אליהם לא מוכן להגיע אף עובד סיעודי"?
ובכן, באמת איני יודעת. ברור לי שלא קיימת אפשרות להכריח מישהו לטפל בו. האחראים הראשונים הם בני המשפחה, אח"כ – המדינה. מדוע שנטיל את האחריות על עובד זר? ומה קרה לזקנים כאלה לפני שנות ה-90? מי טיפל בהם אז? אפשר לבחור באפשרויות ההן, אפשר להיות יצירתי ולמצוא סוגי פתרונות אחרים, אך אי אפשר לכפות על אדם שהגיע הנה מרחוק לשאת בנטל בו אחרים אינם רוצים לשאת. הוא הגיע כדי לעבוד? נכון. הוא חתם על הסכם? נכון. הוא רשאי לשנות את החלטתו? בוודאי. הוא אדם חופשי. הוא רשאי ואנחנו חייבים לכבד את החלטתו.
