מאז תחילת המלחמה אלפי עובדים ועובדות פנו ל"קו לעובד" באפיקים שונים נוכח הוצאתם לחל"ת או הפסקת תשלום שכרם על ידי מעסיקיהם. בחלק ניכר מהמקרים עובדים לא יכלו להגיע למקום עבודתם בשל הלחימה והחוק אמנם אסר על פיטוריהם, אך הם לא קיבלו שכר בשל היעדרותם מהעבודה. רבים מהעובדים הללו נמנים גם כך על אוכלוסיות חלשות – עובדים מהפריפריה הכלכלית-חברתית, בשכר נמוך, בהעסקה על בסיס שעתי, במשרות שלא ניתן לבצען בעבודה מרחוק. הפגיעות הגבוהה שלהם בשגרה גרמה למצוקה קשה יותר בשעת המלחמה.
אמנם החוק מעניק הגנה מוחלטת מפני פיטורים למי שנעדר מעבודתו בשל המלחמה – כך לגבי 'מפונים' שנעקרו מבתיהם, הורים שנדרשו להישאר עם ילדיהם בשל סגירת מוסדות החינוך, או מי שהנחיות פיקוד העורף לא אפשרו לו להגיע לעבודה – אלא שהגנה זו ריקה מתוכן, שכן היא אינה מבטיחה לעובד את מה שהוא מהות יחסי העבודה מבחינתו: שכר.
העובד אולי אינו מפוטר אבל בפועל הוא מובטל.
חרף פניות חוזרות ונשנות מצד ארגוני חברה אזרחית בכל "סבב" כאמור להסדיר אחת ולתמיד את מנגנוני הפיצוי לעובדים ששכרם נפגע בחירום, הכנסת סירבה למלא את החלל החקיקתי והעדיפה להסתמך על מנגנוני תשלום שנקבעים אד-הוק ובדיעבד. במקום שעוצמת הפגיעה בעובדים תניע את המדינה להסדיר את זכויותיהם אחת ולתמיד, היא הניעה את המדינה לחזור למודל בעייתי אחר שהיא פיתחה בעבר במסגרת אירוע-חירומי אחר – משבר הקורונה – והוא הפניית העובדים לקבלת דמי אבטלה.
הגנה מפני פיטורים בזמן מלחמה
מאז מתקפת חמאס, מאות אלפי עובדים נעדרו מעבודתם משום שהיו מנועים מלהגיע אליה. החוק מכיר בסיטואציות שבהן היעדרות זמנית מעבודה היא מוצדקת ולא רק שאינה מצדיקה פיטורים, אסור לפטר עובד במהלכה. אמנם במלחמה זו הורחבו באופן זמני ההגנות מפני פיטורים – גם ביחס להורים שנאלצו להיעדר מעבודתם עקב סגירת מוסד חינוכי בהחלטת הרשות המקומית; גם ביחס למי שפונו מבתיהם בשל הלחימה בצפון ובדרום; וגם ביחס לבני (ובעיקר בנות) זוג של משרתי מילואים – אך על אף ההגנה הרחבה יחסית שקיימת כיום למי שנעדרו מעבודתם בשל הלחימה, הגנה זו נותרה במידה רבה חסרת תוכן.
היא אינה מעניקה לעובד דבר בתקופת היעדרותו מהעבודה.
בהינתן שהעובדים אינם מקבלים שום ערובה לכך שיפוצו עבור ימים בהם לא עבדו עקב מצב החירום, עובדים המגיעים מקרב קבוצות מוחלשות יצאו לעבוד תוך סיכון חייהם, בין היתר מתוך רצון להבטיח את הכנסתם. כך למשל, בשנים האחרונות שוחח "קו לעובד" עם עובדי חקלאות מתאילנד, ששכרם שולם להם בהתאם לשעות העבודה שבוצעו בפועל ושיצאו לעבוד בשדות הפתוחים בשל חששם ששכרם לא ישולם להם.
אי הסדרה בזמן אמת של זכות העובדים לשכר בגין היעדרותם בשעת חירום, מקשה על ודאותם של עובדים ומעסיקים כאחד בתקופה רוויה בחוסר וודאות ומצוקה רבים. המתנה להסכם קיבוצי שנולד שלושה חודשים לאחר תחילת הלחימה, כפי שקרה במלחמה הנוכחית, בשעה בה ההסכם חל רק על אזורי העימות בדרום ובצפון בלבד, יצרה נזקים קשים וחוסר שליטה במתרחש בשוק העבודה כולו.
כשלון מתווה הפיצויים בהבטחת שכר – ניפוץ אשליית תמרוץ מעסיקים
במלחמת חרבות ברזל ההסכם בדבר תשלום השכר לעובדים התמהמה; אך הסדר הפיצוי למעסיקים נקבע תוך חודש מתחילת המלחמה – ביום 9/11/2023. מתווה הפיצויים למעסיקים היה יכול לכאורה לתמרץ למעסיקים לשלם שכר לעובדים, אך חקיקת מתווה הפיצויים באופן רטרואקטיבי, אחרי שמעסיקים כבר נאלצו לקבל החלטות לגבי תשלום השכר לעובדים; וכן האופן בו נחקקו התקנות; הביאו לכך שהתמריץ נותר לא פעם על הנייר, ולא נתן מענה אמיתי לעובדים.
כבר בתחילת המלחמה מקבלי החלטות הבהירו שמדינת ישראל לא תוכל לשפות את כל המעסיקים על תשלום שכרם של כל העובדים בכל שטח המדינה (רוב שטח המדינה היה חשוף אז לירי רקטי והנחיות פיקוד העורף הגבילו את פתיחת מרבית מקומות העבודה), ואימצה מנגנון פיצוי המעניק שיפוי מוגבל בגובה 75% בלבד מהשכר ששולם. בהיעדר חובה לשלם שכר לעובד שנעדר מעבודתו בשל הלחימה, ושהשיפוי ביחס לשכר ששולם בכל זאת היה מוגבל, מעסיקים רבים בחרו פשוט שלא לשלם את השכר ולא לבקש פיצוי.
חל"ת ודמי אבטלה כמענה יחיד וסירוב לאמץ חל"ת גמיש
למרות שהמדינה הבינה שהשפעותיה של המלחמה עומדות להיות דרסטיות בהרבה מאירועי לחימה קודמים, היא בחרה לאמץ מחדש "מענה" בעייתי ומוכר מתקופת הקורונה: הסללת העובדים והמעסיקים להסכים על חופשה ללא תשלום (חל"ת), במהלכה יקבלו העובדים דמי אבטלה.
השימוש במודל של הוצאה לחל"ת לצד קבלת דמי אבטלה היה שנוי במחלוקת כבר בתקופת משבר הקורונה. בחלק גדול ממדינות אירופה וארה"ב, אומץ מודל שונה שזכה לכינוי 'המודל הגרמני' או "החל"ת הגמיש" – מודל שאפשר למעסיקים להפחית היקפי העסקה של עובדים מבלי לפגוע בשכרם, שכן זה הושלם על ידי המדינה. למודל זה היו יתרונות משמעותיים ביחס למודל החל"ת שכן הוא גם אפשר לשמר את יחסי העבודה, גם עודד תעסוקה במקום אבטלה, וגם הגן על שכרם של העובדים.
מדוע מודל החל"ת פוגע ביחסי העבודה ובזכויות עובדים?
- מודל החל"ת מתמרץ עובדים להישאר בחל"ת ומקשה על עובדים להשתלב מחדש בשוק העבודה.
- הזכאות לדמי אבטלה נשללת מעובדים שהוצאו לחל"ת במקרים מסויימים: אם לא צברו תקופת אכשרה מספקת, עברו את גיל 67 או שהם אינם מוכרים כתושבים כמו למשל מבקשי מקלט.
- דמי אבטלה משולמים רק בגובה אחוז מסויים מהשכר, ואינם כוללים הפרשות סוציאליות.
- תקופת החל"ת משפיעה לרעה על זכויות תלויות ותק, כמו דמי הבראה, ימי מחלה, ימי חופשה וכו'.
המדינה עודדה מעסיקים לעשות שימוש בכלי החל"ת כאמצעי להפחתת הוצאותיהם בתקופת המלחמה, על חשבון העובדים אשר נאלצו לבחור בין שתי בחירות גרועות: לסרב להוצאתם לחל"ת, בידיעה שבמקרה זה לא יקבלו שכר כלל על ימי היעדרותם בשל הנחיות פיקוד העורף; או להסכים בלית ברירה להוצאתם לחל"ת וכך לקטוע את יחסי העבודה. לא פחות חמור – הפגיעות הנפשיות והכלכליות ארוכות הטווח, הצפויות ממצב דמדומים של קבלת דמי אבטלה, משמעותיות ביותר.
השפעת המדיניות על קבוצות פגיעות במיוחד בשוק העבודה הישראלי
עובדים שעתיים
עובדים שגם בימי שגרה מועסקים במבנה העסקה פוגעני – ששכרם משולם להם על בסיס שעתי או יומי ('עובדים שעתיים') – נפגעו במלחמה יותר משכירים רגילים. עובדים שעתיים מהווים כרבע משוק העבודה בישראל, וענפים מסוימים – כמו הניקיון, שמירה ואבטחה, סייעות, סדרנות, מוכרנות, גיזום וגינון, בנייה וחקלאות – מתבססים באופן כמעט מוחלט על שיטת העסקה זו שהולכת ומתרחבת. מדובר בעבודות בשכר נמוך יחסית במקצועות הדורשים עבודה פיזית או עבודה עם קהל; ורבים ממי שמועסקות ומועסקים במבנה העסקה זה נמנים ממילא על אוכלוסיות מוחלשות ופגיעות – יוצאי מדינות בריה"מ לשעבר או אתיופיה (בפרט מבוגרים), ערבים אזרחי ישראל ותושבי מזרח ירושלים, מהגרי עבודה ומבקשי מקלט.
השפעת מצב החירום ומדיניות הממשלה ביחס להעסקה בו, הגבירה את פגיעותם של עובדים במתכונת זו. כאמור, פעמים רבות מדובר בעבודה פיזית, הדורשת נוכחות פיזית במקום מסוים ושיש קושי לבצעה מהבית ולכן אין להם ברירה אלא לא לעבוד. התוצאה היא שעובדים רבים נאלצו לעבוד בניגוד להנחיות פיקוד העורף כדי להבטיח בזמן אמת את שכרם; לעזוב את מקום עבודתם כדי למצוא מקור פרנסה, באופן שמונע מהם יכולת לקבל שכר להסכמים שהתקבלו לבסוף ככל שלא מצאו עבודה אחרת; או להסכים למנגנונים חלופיים ופוגעניים-פחות (הפחתת שכר, הרעת תנאים, הוצאה לחל"ת וכו') שיבטיחו להם הכנסה כלשהי, כאשר ההסכמים נתנו מענה רק בחלק מהמקרים וממילא לא מעבר לשנת 2023.
בחודשים הראשונים למלחמה הנוכחית, מעסיקים רבים בחרו לא לקרוא לעובדיהם השעתיים לעבודה, באופן שפגע לא רק בשכרם אלא אפילו ביכולתם לצאת לחל"ת ולקבל דמי אבטלה.
למרות הפגיעה הברורה בעובדים שעתיים, הממשלה דחתה אפשרות למודל חל"ת גמיש ובחרה לאמץ פתרון של 0 או 1 – או שיחסי העבודה ממשיכים להתקיים, פשוט תוך הפחתת היקפי משרה משמעותיים המתורגמים לפגיעה בשכר ובזכויות הסוצאיליות, ואז לא ישולם לעובד דבר מהמוסד לביטוח לאומי; או שיחסי העבודה יושהו לגמרי, אז ישולמו לו דמי אבטלה. במקרים בהם עובדים בשכר שעתי פשוט לא נקראו לעבודה, מעסיקים כלל לא ציידו אותם במכתב המעיד על הוצאה לחל"ת שנדרש כתנאי לקבלת דמי אבטלה מהמוסד לביטוח לאומי.
נשים בשוק העבודה
בהכללה, עבודתן של נשים הושפעה באופן עמוק מהמלחמה ביחס לזו של גברים – בעוד גיוס למילואים נעשה בעיקר ביחס לגברים (תוך הענקת הגנה חוקית מפני אפליה או פיטורים, שלצערנו אכן אירעו), נשים נותרו בעיקר להתמודד עם שוק עבודה שאינו מגן על שכרן. רבות מהן אף טיפלו בילדים עם סגירת המסגרות החינוכיות, בפרט כאשר בני זוגן גויסו למילואים, מה שאילץ רבות מהן להיעדר מעבודתן ללא זכאות לשכר. החשש מפגיעה בנשים לא התבטאה רק בפגיעה בזכאות לשכר, כי אם גם בהשפעה על זכויות מהמוסד לביטוח לאומי בקשר להריון ולידה, כגון פגיעה בגובה דמי הלידה.
למרות שעובדות רבות שהו עם ילדיהן בהיעדר מסגרות, מפניות שהגיעו אלינו עולה שלא מעט מעסיקים (ובכלל זאת מעסיקים ציבוריים כמו רשויות מקומיות) סירבו לאפשר זאת לעובדות וניסו לאלץ אותן להגיע פיזית למקום העבודה – לעתים אפילו אם מקום העבודה היה באותה עת תחת מתקפת טילים כבדה.
נשים רבות בפריפריה החברתית-כלכלית מועסקות במתכונת העסקה שעתית או במשמרות. עובדות אלו סבלו מפגיעה קשה בשכרן ובמצבן התעסוקתי ובפועל שעות ההעסקה שלהן צומצמו עד אי קבלת משמרות כלל במשך השבועות הראשונים למלחמה. במצב זה – אותן נשים לא פוטרו, לא הוצאו לחל"ת ולא היו מעוניינות להתפטר – אך שכרן נפגע באופן דרמטי. בחמשת החודשים הראשונים למלחמה התקבלו בקו לעובד כ-100 פניות מנשים אשר מעסיקיהם ביקשו לפגוע בהעסקתן או להוציאן לחל"ת בתקופה מוגנת, דוגמת היריון או טיפולי פוריות, מספר המצביע על עלייה משמעותית ביחס לשנים קודמות.
עובדים מעל גיל פרישה
עובדים מעל גיל פרישה, אשר הועסקו לפני המלחמה בעבודות שונות במגזר הפרטי, ללא רשת ביטחון סוציאלית ראויה לשעת חירום נפגעו במלחמה. עובדים אלו אינם ממצים את זכויותיהם בדרך כלל גם בשגרה – כשלא אחת מגיעים לקבלת הקהל של קו לעובד אזרחים ותיקים שלא קוראים וכותבים בעברית. בנוסף, עובדים מעל גיל פרישה מגיעים פעמים רבות מאוכלוסיות מוחלשות במיוחד, שנאלצו להשתלב בשוק העבודה בגיל מבוגר יחסית, לא פעם בעבודות חסרות ביטחון תעסוקתי, כך שהחלו לחסוך לפנסיה רק בשלב מאוחר זה ואין להם חסכון פנסיוני שיאפשר להם להתקיים לאחר הפרישה.
על אף שהמדינה עודדה מעסיקים להוציא את העובדים לחל"ת לצורך תשלום דמי אבטלה, עובדים לאחר גיל פרישה אינם זכאים לדמי אבטלה. עבורם גיבשה המדינה גיבשה פתרון אלטרנטיבי, שהעניק להם פיצוי נמוך בהשוואה לעובדים שהיו זכאים לדמי אבטלה, והפך ללא רלוונטי עם פקיעת מתווה הפיצויים המקורי למעסיקים בסוף דצמבר 2023.
מעבר לכך, עובדים הופרשו בכוח לפנסיה במהלך המלחמה, מבלי שניתנה להם שהות להיערך, מבלי שהם הספיקו לבנות מנגנוני תמיכה וסיוע, והערכתנו היא שהסיכוי שהם יצליחו להשתלב בחזרה בשוק העבודה – בניגוד לעובדים אחרים שפוטרו במהלך המלחמה – נמוך ביותר.
המלצות
- זכות לשכר על היעדרות לפי הנחיות פיקוד העורף: יש להבטיח קבלת שכר על היעדרות בשל הנחיות חירום, או לחילופין ליצור מסלול שכר לעובדים שיאפשר להם להגיש תביעה ישירות תוך צמצום חסמים בירוקרטיים והנגשת השירות לעובדים מוחלשים.
- שיפוי בגין הפחתה בהיקף משרה בשעת חירום: יש לאמץ מודל חל"ת גמיש כדי לתת מענה לירידה בהיקפי משרה תוך הבטחת הכנסתם של העובדים.
- הגברת הנגישות של שירותים חברתיים לעובדים מוחלשים: יש להגביר את נגישותם של השירותים במשרד העבודה, במוסד לביטוח לאומי, בשירות התעסוקה וברשות המסים ולהסיר חסמים בירוקרטיים שעובדים מוחלשים ניצבים בפניהם.
- סיוע למיצוי זכויות פרטני: על המדינה להקים מערך מיצוי זכויות או לתמוך במערכי מיצוי זכויות קיימים בארגוני החברה האזרחית.
- היערכות להשתלבות מחדש בשוק העבודה ואכיפת זכויות: על משרד העבודה לערוך מיפוי של האוכלוסיות הפגיעות ולגבש תוכניות הגנה והשתלבותם מחדש בשוק העבודה.
