מאת: זהבית פרידמן, חברת הועד המנהל
במשך שלוש שנים ו-10 חודשים הועסקה שיווה ראי, עובדת זרה מנפאל, בסיעוד קשישה ממרכז הארץ, סייעה לה בכל צרכיה והתחבבה מאוד על המעסיקה ומשפחתה. הקשישה הלכה לעולמה, וביולי 2009 הופנתה שיווה ע"י לשכת כוח-האדם "מייג'ור 22" לסעוד קשישה אחרת במושב רישפון.
ע"פ "נוהל הלשכות הפרטיות" הונפק מכתב השמה מטעם הלשכה לעובדת ולמעסיקה. נאמר להן שמאחר שיש לעובדת אשרה בתוקף בדרכונה, האשרה תקפה למרות השינוי במעסיקה. נציין שע"פ הנוהל, את מכתב ההשמה רשאית לשכת כוח האדם להנפיק רק לאחר קבלת אישור ההשמה ("אישור מנה") ממשרד הפנים. המכתב אמור להעיד על כך שההשמה מתועדת במחשבי משרד הפנים, והעובדת רשומה כמטפלת עבור המעסיקה.
שיווה היא מטפלת סיעודית מצויינת, המשפחה הייתה נעימה, והתפתחו יחסים יפים של אמון הדדי בין המעסיקה לבין שיווה. במרץ 2010, 7 חודשים לאחר תחילת עבודתה של שיווה אצל המעסיקה ולקראת סיום תוקף האשרה בדרכונה של שיווה, ביקש בנה של הקשישה לחדש את האשרה על מנת ששיווה תוכל להמשיך ולסעוד את אמו.
הבן שילם למשרד הפנים את התשלום הנדרש לחידוש האשרה, ומסר את הטפסים המתאימים. מה רבה הייתה תדהמתה של המשפחה כאשר סירב משרד הפנים לחדש את אשרתה של העובדת משני טעמים מפתיעים: האחד, מאחר ושהעובדת כבר איננה עובדת באופן חוקי בישראל מזה 7 חודשים, והשני, מאחר שחלפו מעל 50 חודשים מאז הגיעה העובדת לישראל, אין באפשרותה להתחיל לעבוד אצל מעסיקה חדשה. אי-לכך הורה משרד הפנים לעובדת לעזוב מיד את הארץ.
בצר לה, ניסתה המשפחה להיעזר בלשכת כוח האדם על מנת לערער על החלטתו של משרד הפנים, אולם נאמר להם כי העניין מסובך, העובדת חשופה למעצר וגירוש, ועדיף למצוא עובדת חדשה.
בתחילת חודש מאי הגיעו העובדת ובנה של המעסיקה למשרדי "קו לעובד", בתקווה שנוכל לסייע במציאת מוצא מהמצב האבסורדי אליו נקלעו. התקשרתי ללשכת כוח-האדם לברר את מקור הבעיה. ביקשתי מהאחראית בלשכה להעביר לידינו את המספר הנלווה לאישור ה"מנה" שניתן ע"י משרד הפנים, כהוכחה שנצרף לערעור על הסירוב להנפקת האשרה. יצאתי מתוך הנחה שהסיבה לסירוב המוטעה טמונה במחשבי משרד הפנים. תחילה נתקלתי בהתחמקות, ובהמשך השיחה הודתה האחראית בלשכה כי למעשה טעתה, והלשכה הנפיקה את מכתב ההשמה לעובדת ולמעסיקה מבלי שדיווחה למשרד הפנים על החלפת המעסיקה.
מאחר והתבהר לי כי מדובר בטעות אנוש בלבד, הרגעתי את שיווה ובן המעסיקה, מתוך אמונה נאיבית שללא כל קושי מיוחד תיפתר הבעיה והעוולה תתוקן. הנחתי כי אם אעדכן את נציגי משרד הפנים בדבר הטעות, יבינו מיד כי מדובר בתקלה בלבד, ואשרתה של העובדת תחודש במהרה. העובדת חששה מאד מכך שתיעצר ע"י אנשי יחידת עוז ותגורש, ולכן נאלצה להמשיך לשהות כל הזמן בבית המעסיקה, כפי שעשתה במשך החודש טרם פנייתה ל"קו לעובד".
מיד פנינו לכל הגורמים שיכולים לסייע בעניין: ללשכת מרשם האוכלוסין בנתניה, לראש דסק מרכז ברשות האוכלוסין, ליועץ המשפטי של משרד הפנים, לדוברת משרד הפנים, ולמר עמוס ארבל – מנהל אגף מרשם ומעמד. במקביל פנתה משפחת הקשישה שוב ללשכה בנתניה, והגישה מכתב ערעור על ההחלטה. לאחרונה נודע לנו כי בעקבות פנייתנו, גם לשכת כוח-האדם פנתה פעמיים בכתב לוועדת-הערעורים של משרד הפנים, הודתה בטעותה, וביקשה את תיקון המצב.
לצערנו הרב דבר לא עזר: הטיפול בבקשה עבר לעמוס ארבל – ואת קיר האבן ולב האבן הזה, שום בקשה או תחינה לא ריככה.
ביום 25.6.10 פרסם יובל גורן מNRG את סיפורה של שיווה. הפנייה אליו נעשתה מתוך תקווה כי פרסום הסיפור בתקשורת יסייע בתיקון העוולה וכי עתה משרד הפנים לא יוכל להתעלם עוד מפניותינו. להפתעתנו הפרסום לא שינה את המציאות אליה נקלעה שיווה, על לא עוול בכפה. כתב NRG ניסה להשיג שוב ושוב את תגובת משרד הפנים אך סבין חדד, דוברת המשרד, שבתחילה אמרה כי העניין בטיפול, לא נענתה יותר לפניותיו.
באמצע חודש יולי, הובהר לנו כי מצבה הנפשי של העובדת הולך ומחמיר וכי העובדת אינה יוצאת את פתח ביתה. החלטנו אם כן, לפרסם את סיפורה של שיווה מעל גלי האתר בתוכנית "יהיה בסדר" בגלי צה"ל. מנחי התוכנית העלו אותי לשידור, ואף השיגו טלפונית את עמוס ארבל, וביקשו ממנו להגיב. לצערנו הרב, הוא סרב לספק תגובה כלשהי ואף לא הבטחה כי יבדוק שוב את פרטי המקרה. מיותר לציין כי מאותו יום לא שמענו ממשרד הפנים דבר.
לא, לסיפור הזה אין "הפי אנד". לאחר כארבעה חודשים בהם שהתה העובדת ב"מעצר-בית", על לא עוול בכפה, כשל כוחה הנפשי. שיווה לא יכלה לשאת עוד את הבידוד והמתח היומיומי, ובחרה לעזוב את בית המשפחה ברישפון ולשוב לארצה. העובדת ו"קו לעובד" לא הצליחו ל"נצח" את הבירוקרטיה האימתנית של משרד הפנים, ומשרד הפנים מצידו "הצליח" להביא לכך ששוב תסתובב הדלת: עוד עובד יורחק, ועובד חדש אחר, שישלם דמי-תיווך מופקעים, יגיע במקומו.
