בשנת 2008 תבעו 43 עובדים פלסטינים את חברת "אבן בר" ובעליה אייל יונה, על אי-תשלום שכר מינימום וזכויות סוציאליות מאז תחילת עבודתם בשנת 2004. בצירוף ריבית והצמדה הגיע חובה של החברה לעובדים לסך 4.7 מיליון שקל (נכון ל-2007). את העובדים ייצג עו"ד אופיר רונן. במהלך הדיון המשפטי המתמשך הסכימו 30 עובדים להסתפק בהצעות פשרה נמוכות.
כעבור חמש שנים, פסק השופט דניאל גולדברג (בבית הדין האזורי לעבודה בירושלים (עב 2549/08) כי חברת אבן בר תשלום לעשרת העובדים שהמשיכו בתביעתם סכום של 584,000 שקל.
פסק הדין שניתן ב-13 ביוני 2013 מגולל מסכת ארוכת שנים של ניצול שיטתי של עובדים רק בשל היותם "פלסטינים מהשטחים". לטענת המעסיקים, בנסיבות גיוס הפועלים לעבודה על ידי 'ראיס' פלסטיני, שהיה עובד החברה והממונה על העובדים הפלסטינים, ומשך הזמן הארוך שבו עבדו, היה ברור שהצדדים הסכימו ביניהם שהתקשרותם תהיה לפי דין האזור (הדין הירדני) ולא לפי דיני העבודה הנוהגים בישראל.
העסקת פועלים פלסטינים באמצעות קבלני עובדים היא אמצעי נפוץ בקרב מעסיקים שמטרתה ל"שחרר" כביכול את המעסיק מאחריותו לעובדיו. בנוסף לכ-100 פועלים פלסטינים הועסקו באבן בר גם כ-15 עובדים ישראלים, בעיקר בתחומים המינהליים, שתנאי העסקתם נקבעו לפי הדין הישראלי. השופט גולדברג, שקיבל את מרבית תביעות העובדים, דחה את טענת הנתבעים ופסק כי 'הלכת קו לעובד', שנפסקה באוקטובר 2007 בבית המשפט העליון (5666/03), מחילה את עקרון השוויון על כלל המועסקים בידי ישראלים, וכי דין העבודה הישראלי חל על כלל העובדים הפלסטינים המועסקים "במובלעות הישראליות" בשטחים. וזאת, כיוון שלמפעל הפועל בשטחה של רשות מקומית ישראלית יש חלק בכלכלה הישראלית מהיותו משלם מסים בגין העסקת עובדים פלסטינים לרשויות הישראליות, ובשל שיקולים נורמטיביים, שביסודם – עקרון השוויון.
מרבית התביעות נגד חברת אבן בר התקבלו, ולכל אחד מעשרת התובעים נפסקו סכומים הנעים בין 42 ל-70 אלף שקלשקל. הסכום הכולל שנפסק לטובתם עומד על כ-584,000 שקל"ח. שערו בנפשכם אילו רווחים הפיקו בעלי החברה על גבם של עשרות עובדים פלסטינים שהועסקו בה במהלך השנים.
מפעל אבן בר הוא דוגמה אחת (אך לא ייחודית) שמייצגת נורמה פסולה שהשתרשה בקרב חברות ומפעלים בבעלות ישראלית המעסיקים עובדים פלסטינים באזורי התעשייה שהוקמו בשטחים הכבושים. פסיקת בג"ץ לא הפסיקה את התופעה ולא הניעה את משרד הכלכלה (התמ"ת לשעבר) להדק את הפיקוח ולהגביר את אכיפת החוק. אפלייתם המכוונת של העובדים הפלסטינים בהתנחלויות נמשכת עד כדי חשש לביזיון בית המשפט. עשרות תלונות הועברו ומועברות על ידי קו לעובד למחלקת האכיפה במשרד התמ"ת והמשרד אינו מגיב. במקרים הבודדים שבהם בוצעה בדיקה לא פורסמו הממצאים, וככל הידוע לנו גם לא ננקטו צעדים כנגד החברות. במאי 2006 דווח לנו כי פקח מטעם משרד התמ"ת ביקר במפעל אבן בר בעקבות התלונות שנצברו נגדו, אך למפעל לא נרשם דו"ח ונגד בעליו לא ננקטו כל צעדי ענישה.
ואין זה המקרה היחידי, כפי שחושף דו"ח מבקר המדינה לשנת 2011: "…בביקורת עלה, כי אף שחלפו כארבע שנים מיום פסיקת בג"ץ מאוקטובר 2007, שבה נקבע, כי האבחנה הקיימת בין עובד ישראלי לעובד פלסטיני המועסק באיו"ש היא, בנסיבותיה, פסולה, עבודת המטה הבין-משרדית בנושא בחינת הצורך בתיקון תחיקת הביטחון בנוגע לדיני עבודה נמצאת רק בתחילתה" (פרק שביעי: אזורי תעשייה באיו"ש והמגזר הכפרי).
מספר העובדים הפלסטינים המורשים לעבוד בישראל מוגבל במכסות שנקבעות מעת לעת על ידי הממשלה. המכסה המותרת כיום, לפי אתר האינטרנט של המינהל האזרחי המפרסם את מכסת העובדים הכוללת לענפים השונים, עומדת על 44,450 עובדים. לעומת זאת, אין הגבלה על מכסות העובדים הפלסטינים בהתנחלויות ובאזורי התעשייה שבקו התפר שבהם גם הקריטריונים להעסקת פלסטינים גמישים יותר מאלה
הנוהגים בישראל. בהתנחלויות ניתן להעסיק רווקים מגיל 18 ומעלה ואילו למעסיקים בישראל מתירה המדינה להעסיק פלסטינים מבני 24 ומעלה, נשואים והורים לילדים.
מנתוני הלשכה המרכזית הפלסטינית לסטטיסטיקה, לרבעון האחרון של 2012, עולה כי שיעור האבטלה בגדה המערבית עומד על 20.1%. אבטלה בשיעור כה מאיים יחד עם הקשיים בקבלת אישורי עבודה בישראל מאלצים את הפלסטינים לחפש עבודה בהתנחלויות ובמפעלים שהוקמו באזורי התעשייה, חרף ידיעתם כי שכרם ותנאי עבודתם יהיו פחותים מאלה שבתחומי המדינה. המפעלים הללו נהנים הן מן היתרונות הכלכליים שמוענקים להם באזורים שקבלו מעמד של אזורי עדיפות לאומית, והן מעצימת עיניים מתמשכת של הרשויות בכל הנוגע לזכויות העובדים. כך מתהווה קרקע נוחה לניצול עובדים חסרי קלפי מיקוח זולת האפשרות לתביעה משפטית לאחר הפסקת עבודתם, כאשר אינם חוששים עוד לאבד אותה. במצבם הזה העובדים מפסידים חלק ניכר מזכויותיהם בגלל התיישנות, ובמרבית המקרים תביעותיהם מסתיימות בפשרות המאלצות אותם להסתפק בסכומים נמוכים בהרבה מאלה שמגיעים להם.
פסק הדין החשוב במשפט 'אבן בר' הניע אותנו לפרסם נייר עמדה ובו רשימה חלקית ביותר, אך משמעותית, של חברות ומפעלים בשטחים שנתבעו על הפרת חוקי העבודה על ידי עובדיהם הפלסטינים. מעטים מכלל העובדים הפלסטינים שזכויותיהם מופרות פונים לבתי הדין לעבודה בישראל יחסית לשיעורן של הפרות החוק. לפיכך יש לקחת בחשבון את חלקיות המידע המתפרסם בפומבי וכי תביעות רבות מסתיימות בהסכמי פשרה שאינם נחשפים לציבור. המידע המתפרסם ברשימה זו נגיש לציבור באתרי אינטרנט ובמאגרי מידע עסקיים ומשפטיים, ואף על פי שאין הוא אלא מדגם אקראי מצומצם הוא ממחיש היטב את המצב.
ראוי לציין, כי מרבית החברות שנתבעו על ידי העובדים מדורגות במאגרי המידע העסקיים כחברות שמצבן הכלכלי סביר ומעלה, וחלקן הגדול מקבלות ציונים טובים בסעיף "מוסר התשלומים". מצער להיווכח שלהפרות שיטתיות של חוקי העבודה, שקיבלו ביטוי בפסקי דין, אין השפעה על דירוג החברות וכי ריבוי תביעות משפטיות מאוזכר כ"מידע התרעתי" בלבד הנתון לשיקולי המשקיע, הספק או הלקוח.
יש לקוות כי הפירסום המוצע כאן כפעולה של אכיפה אזרחית יביא להגברת האכיפה המדינתית ולהפסקתו של עושק העובדים הפלסטינים המהווה רובד יסודי בכלכלת הכיבוש.
לקבלת שמות המפעלים והחברות, קראו את נייר העמדה
