מאת: קו לעובד
תופעת ניצולן המיני של מהגרות עבודה בידי מעסיקיהן, בעיקר אלו המועסקות בסיעוד או בעבודות משק בית, הנה, ככל הנראה, תופעה נרחבת, בישראל כביתר המדינות המבססות ענפי העסקה מסוג זה על כוח העבודה של מהגרות עבודה ממדינות "מתפתחות", ומקובל לקשור אותה עם הפגיעוּת המיוחדת של עובדות אלה, הנובעת מפעולתם המשולבת של מספר גורמים.
הגורם הראשון הוא חולשתן המובנית (כלכלית, חברתית ופוליטית) של מהגרות העבודה. כידוע, מהגרות העבודה מגיעות לישראל ממדינות "מתפתחות" על רקעה של מצוקה כלכלית חמורה, ועל-מנת לסייע בכלכלתן משפחותיהן. הן משלמות, ככל מהגר עבודה אחר, אלפי דולרים כ"דמי תיווך" תמורת הסדרת הגעתן ורישיון ישיבתן בישראל לסוכנים וחברות כוח-אדם במדינות מוצאן. בחלק גדול מן המקרים, נוטלות מהגרות העבודה הלוואות בריבית מופקעת וממשכנות את רכושן לצורך מימון דמי התיווך, הלוואות שאמורות להיות מושבות משכר העבודה בישראל. כתוצאה, נוצרת תלות כלכלית רבת עוצמה בין מהגרות העבודה לבין מעסיקיהן, תלות המשליכה גם על דפוסי ההתנהגות של מהגרות עבודה הנופלות קורבן לתקיפה מינית.
חולשתן החברתית של מהגרות העבודה נובעת מזרותן בישראל. הן אינן מכירות את התרבות המקומית. הן אינן שולטות בשפה העברית, ולעיתים אף שליטתן בשפה האנגלית מוגבלת. הן אינן מצויות בדין הישראלי (ולכן אף טועות לחשוב, בחלק מן המקרים, כי מעשי המעסיק אינם נחשבים לעבירה פלילית). הן חוששות מפיטורין ומאבדן רישיון הישיבה בישראל. הן חוששות מפניה למשטרה או למנהלת ההגירה (בשל הדימוי השלילי של גופים אלה בקרב קבוצת מהגרי ומהגרות העבודה), בעיקר אם הן שוהות שלא כדין בישראל. הן חוששות מאבדן קורת הגג שלראשן (המגורים בבית המעסיק) שכן לרבות אין אפשרות לשאת בתשלום דמי שכירות בכוחות עצמן. כמו כן, לחלק מן המדינות מהן מגיעות מהגרות עבודה (כגון נפאל) אין נציגות דיפלומטית בישראל, ולמהגרות אין אפשרות לפנות לנציגיהן בבקשת סיוע.
סיפורה של ב' ממחיש את הקשיים הנובעים מחולשתן החברתית של מהגרות העבודה. ב' היא מהגרת עבודה מתאילנד, שבאה לישראל ברישיון לעבוד אצל מעסיק בענף החקלאות. ב' דוברת תאית בלבד. למן הגעתה לישראל, נאלצה ב' לקיים יחסי מין באופן קבוע עם מעסיקה, בעל המשק, תוך שהוא אומר לה כי לשם כך הובאה ארצה וכי הוא משלם את שכרה. ב' לא סיפרה על כך לאיש במשך שנתיים תמימות, שנתיים בהן נתבעה, שוב ושוב, לקיים יחסי-מין עם המעסיק. היא לא ידעה אם מעשי המעסיק מותרים או אסורים, או לאן תוכל לפנות. מעסיקה של ב' אף הבהיר לה, כי בנוסף על עבודת החקלאות יהיה עליה לעסוק גם במתן עיסוי גוף ללקוחות שונים עבורו. באחת הפעמים, תבע לקוח מ-ב' לעסות גם את איבר מינו. ב' סירבה לעשות כן ונמלטה מהמקום. בסמוך לאחר מכן פנתה לאחראית על העובדים במשק וסיפרה לה את שאירע. משדבר פנייתה נודע למעסיק, פקד המעסיק על ב' לארוז את חפציה, והסיע אותה לשדה התעופה על-מנת להטיסה בכפייה לתאילנד. בהתערבות קו לעובד, שהזעיק את משטרת ההגירה לשדה התעופה, נמנעה הטסתה הכפויה של ב' לתאילנד. בשובה משדה התעופה ולאורך הטיפול בענייניה (מציאת מעסיק חלופי, הגשת תלונה כנגד המעסיק ועוד), ולמעשה מזה שבועות ארוכים, לנה ב' בבתיהן של פעילות ב"קו לעובד" שנאותו לארחה לתקופה שעד למציאת מעסיק חדש, לאחר שנותרה ללא קורת גג לראשה.
דומה שאי אפשר לדון בחולשתן המובנית של מהגרות העבודה מבלי לתת את הדעת לאופנים בהם המדינה הנה שותפה ליצירתה ולחיזוקה של חולשה זו. כך למשל, המדינה היא זו שיצרה והשליטה (ועודה משליטה) את "הסדר הכבילה", הכורך בין חוקיות ישיבתה של מהגרת העבודה בישראל לבין עבודה עבור מעסיק ספציפי הנקוב ברישיונה, ושבמסגרתו מוטלת סנקציה חמורה-מכל על עזיבת המעסיק: אובדן רישיון הישיבה בישראל. בכך מבצרת המדינה ומחריפה את החשש ואת הקושי של מהגרת העבודה לעזוב את המעסיק. המדינה היא שבחרה שלא לעסוק בגיוס מהגרי ומהגרות עבודה במדינות מוצאם ואף לא להיעזר בארגונים כמו ארגון ההגירה הבינלאומי (IOM) לצורך כך, אלא להפקיד מלאכה זו בידי חברות כוח-אדם פרטיות שעניינן ברווח כלכלי בלבד. חברות אלה יצרו, בחסות התעלמותה המופגנת של המדינה, שוק פרוע ובלתי מרוסן שתכליתו היחידה היא גביית דמי תיווך מופקעים מעובדים. בכך מעמיקה המדינה את התלות הכלכלית בין מהגרות העבודה למעסיקיהן ומחריפה את חולשתן הכלכלית, ועוד ועוד.
סיפורה של א' ממחיש כיצד המדינה שותפה ליצירת התנאים המגבירים את פגיעותן של מהגרות העבודה והמאפשרים את ניצולן. א' היא מהגרת עבודה ממולדובה שבאה לישראל ברישיון לעבוד אצל מעסיק בענף הסיעוד. מעסיקה של א' היה חולה סכרת קטוע שתי רגליים, ושהיה נתון ל"פיקוח" משרד התמ"ת על רקע תלונות שהוגשו כנגדו בעבר בגין הטרדה מינית של עובדות שהועסקו בביתו. איש מקרב הרשויות לא טרח ליידע את א' על עברו של המעסיק, ואף לא סבר, כי יש בהתנהגותו כדי להצדיק את שלילת היתר ההעסקה שניתן לו. לאורך כל תקופת העסקתה נהג המעסיק להטריד את א' מינית במהלך העבודה עבורו, ולגעת בישבנה. בזמן המקלחת דרש ממנה לשפשף זמן ממושך את איבר מינו. חודשיים לאחר תחילת עבודתה, אף נדרשה א' לעבור ולישון בחדרו של המעסיק. המעסיק נהג להגביל את תנועתה של א'. הוא טען שעליה לשרת אותו במשך כל שעות היממה, אסר עליה לצאת מהבית וניסה למנוע בעדה מלרכוש מכרים בישראל. מספר עובדות שהחליפו את א' בעבודתה בימי ראשון (יום מנוחתה השבועי), סירבו להמשיך לעבוד אצל המעסיק בשל הטרדות מיניות חוזרות ונשנות מצדו. מעת לעת נהגו להגיע מפקחים מטעם משרד התמ"ת לביתו של המעסיק. הם נהגו לשאול את א' אם הכל בסדר והאם המעסיק מטריד אותה. לפני ביקור המפקחים נהג המעסיק לסדר את חדרה של א' (ששימש למעשה כמחסן), ולהזהיר אותה שעליה לספר למפקחים ש"הכל בסדר" ושאין לה תלונות, שאחרת "ידאג לכך שתגורש מהארץ עם חותמת של 'זונה'". המעסיק נהג להדגיש בפני א' שיאמינו לו ולא לה כיוון שהוא ישראלי. בשל חששה מאיומיו, נהגה א' לשקר למפקחים ולומר להם שאין לה תלונות. למרות תנאי העבודה נשארה א' לעבוד אצל המעסיק משום שחברת כוח האדם סירבה להעבירה למעסיק אחר. בנוסף, על א' היה לשלוח כסף למולדובה על-מנת לפרוע את ההלוואה ששימשה למימון דמי התיווך ששילמה כדי לבוא לישראל. א' לא הכירה איש בישראל, וחששה מאיומיו של המעסיק שלפיהם יפעל לגירושה למולדובה כשהיא עודה שקועה בחובות.
ענף הסיעוד וייחודו
מהגרות עבודה המועסקות בענף הסיעוד הן הקבוצה הפגיעה ביותר לתקיפה מינית, וזאת בשל טבעה המיוחד של ההעסקה בענף זה. עבודת הסיעוד מחייבת, במרביתם המכריעה של המקרים, מגורים בבית המעסיק, ושהות אינטנסיבית במחיצתו. היא דורשת מידה רבה של קרבה גופנית עם המעסיק (לעיתים על העובדת לסייע למעסיק להתקלח, לעשות את צרכיו ולהלבישו). העובדה שעבודתן של מהגרות העבודה הנה, בחלק גדול מן המקרים, "מסביב לשעון", גם מביאה לכך שהגבולות בין זמן העבודה לזמן הפרטי מיטשטשים, ואף כופה על מהגרות העבודה בידוד חברתי.
פגיעותן של מהגרות העבודה נובעת במידה לא פחותה גם מהאופן בו הן נתפשות על-ידי המעסיק ועל-ידי בני משפחתו. על בסיס האינטראקציה האינטנסיבית שלנו עם מעסיקים (אליהם אנו פונים בשמם של מהגרות ושל מהגרי העבודה) ועל בסיס הסיפורים שמגוללות בפנינו מהגרות העבודה המועסקות בסיעוד, מצאנו כי לעיתים תכופות, בתפישת המעסיק ובני משפחתו את מהגרת העבודה המועסקת בסיעוד משמשים בערבוביה גזענות, סקסיזם, קומודיפיקציה של העובדת ותפישה מעוותת של יחסי-העבודה כיחסים המתיימרים לייצר זיקה קניינית או "בעלות" בעובדת. לעיתים תכופות, המעסיקים ובני משפחתם נוטים לראות במהגרת העבודה משרתת או שפחה, המחויבת לשרת את המעסיק ובני המשפחה בכל אופן בו תתבקש לעשות זאת. כך למשל, בנוסף על העבודה הסיעודית, מהגרות עבודה רבות מתבקשות לנקות את בתיהם של ילדי המעסיק, לטפל בילדיהם-שלהם, ולבשל ולכבס עבורם. לעיתים הן "מושאלות" לצרכים דומים אף לידידי המשפחה (הכל ללא שכר כמובן). ולעיתים הן מצטוות גם לקיים יחסי מין עם המעסיק או עם מי מבני משפחתו.
כאן יהיה המקום לעמוד על חלקם של בני משפחת המעסיק בפגיעות המיניות במהגרות העבודה. ראשית, כפי שניסיוננו מלמד, מהגרות העבודה חשופות לתקיפה מינית ולהטרדה מינית במידה לא פחותה אף מצד בני משפחתו של המעסיק (ילדיו, נכדיו ובני משפחה אחרים). שנית, מצאנו כי בני משפחה המודעים לתביעותיו המיניות של המעסיק משמשים, לא אחת, כשליחים ומשדלים מטעמו, במקום שהעובדת אינה "נעתרת" להצעותיו המיניות. הם מאיימים לפטרה, "מסבירים" לה שקיום יחסי מין עם המעסיק הוא "חלק מהעבודה", ועוד.
סיפורה של נ' הוא דוגמא למעורבותם של בני משפחת המעסיק בניצולה המיני של מהגרת העבודה. נ' היא מהגרת עבודה מנפאל שבאה לישראל ברישיון לעבוד אצל מעסיקה בענף הסיעוד. בנה של המעסיקה, אשר התגורר עמה באותה הדירה, החל לדרוש מ-נ' לקיים עימו יחסי-מין תקופה קצרה לאחר תחילת עבודתה, תוך שהוא מאיים כי אם לא תיענה לדרישותיו, "יקרא למשטרת ההגירה" ו"יעשה לה צרות". במשך חודש ימים נאלצה נ', כנגד רצונה, לקיים יחסי-מין עם בן המעסיקה. כתוצאה מהאונס הרתה נ', ונאלצה לעבור הפלה. כאשר מצבה הנפשי התדרדר, הזעיק הבן את המשטרה וטען שנ' התעללה באימו. עקב כך, נ' נעצרה. רק לאחר שפגשה נ' בסנגור מהסנגוריה הציבורית וגוללה בפניו את סיפורה, הורה בית-המשפט על שחרור נ' ממעצרה, והנחה את המשטרה לגבות את תלונתה. זמן מה לאחר מכן, עלה בידי נ' לאתר מעסיקה חדשה, ואולם משרד הפנים סירב לתת לה אשרה לעבודה עבורה, ככל הנראה, משום שלא פנתה במסגרת סד הזמנים הקבוע ב"נוהל מעבר עובד ממעסיק למעסיק", ובעקבות כך, שבן המעסיקה הגיש כנגדה תלונה במשטרה. רק בעקבות התערבות "קו לעובד" חזר בו משרד הפנים מעמדתו וניאות להנפיק ל-נ' רישיון ישיבה לעבודה עבור מעסיקתה החדשה.
חשוב לציין, שתלונות מהגרות עבודה המועסקות בסיעוד על תקיפה או הטרדה מינית מצד המעסיק נתקלות במידה רבה של חשדנות וחוסר אמון, וזאת בעיקר במקום בו המעסיק קשיש או שהוא סובל מנכות קשה. ניסיוננו הממושך מלמד שגם מעסיקים קשישים מאד (בשנות השבעים השמונים לחייהם) וכן מעסיקים הסובלים מנכות תוקפים ומטרידים מינית מהגרות עבודה. עברייני מין אינם מתייחדים בהיותם צעירים ובריאים דווקא.
ליקויים בפעולת הרשויות והמלצות לשינוי
בשלב זה, נבקש לעמוד על מספר ליקויים מרכזיים בהתמודדות הרשויות עם תופעת תקיפתן המינית של מהגרות העבודה, ולהציג את המלצותינו לשינוי המצב הקיים.
היעדרו של מקלט למהגרות עבודה שהנן קורבנות עבדות ועבודת כפייה
הליקוי החמור והמרכזי ביותר בהתמודדות הרשויות עם תופעת תקיפתן המינית של מהגרות העבודה הנו היעדרו של מקלט לקורבנות עבדות ועבודת כפייה. בשנת 2004 אמנם הוקם מקלט "מעגן" לקורבנות סחר, אולם קורבנות הסחר שמשוכנות בו הנן קורבנות סחר למטרות זנות בלבד. כידוע, בעקבות חקיקת חוק איסור סחר בבני אדם (תיקוני חקיקה) תשס"ו-2006, הורחבה ההגדרה לסחר בבני אדם, באופן שכולל, בין היתר, גם סחר לעבדות ולעבודת כפייה (יצוין, כי על-פי ס' 375א(א) לחוק העונשין, החזקה בתנאי עבדות לצורכי עבודה או שירותים לרבות שירותי מין, הנה עבירה שעונשה 16 שנות מאסר). כעת, על מדינת ישראל לפעול לקיום חובותיה (הנובעות המשפט ישראלי הפנימי והמשפט הבינלאומי כאחד) כלפי כלל קורבנות הסחר, הכוללות את החובה לספק אמצעים "פיזיים, פסיכולוגיים ושיקומיים" לקורבנות הסחר, ודיור בכלל זה (ר' ס' 6 לפרוטוקול למניעת, ענישת ודיכוי הסחר בבני-אדם (2000). ישראל הצטרפה לפרוטוקול בשנת 2001).
ככלל, רבות ממהגרות העבודה שעברו תקיפה מינית מצד המעסיק או מצד מי מבני משפחתו הן גם קורבן לעבדות או עבודת כפייה, ועל כן המקלט צפוי לענות על מצוקתן של רבות ממהגרות העבודה שנפלו קורבן לתקיפה מינית. אשר לאלו שאינן קורבן לעבדות ועבודת כפייה, כי אם "רק" לתקיפה מינית, עמדתנו הנה כי בכל אופן על המקלט לשכן אותן, וזאת לתקופת "ביניים" קצרה יותר שעד למציאת מעסיק חדש והסדרת רישיון הישיבה עבורו. יש לזכור כי מדובר בנשים זרות, שאינן נהנות מרשתות של תמיכה חברתית או שירותים סוציאליים מדינתיים, ושהיעדרו של מקום לינה מוגן לפנות אליו כופה אותן לבחירה קשה בין הישארות אצל המעסיק התוקף לבין לינה ברחוב. כך מועצם המלכוד בו הן נתונות והתלות הרבה ממילא במעסיק מוחרפת.
יצוין עוד, שמהגרות עבודה אינן מבוטחות בביטוח בריאות ממלכתי, כי אם בביטוח בריאות פרטי "רזה" ומצומצם, אשר אין חובה לכלול בו שירותים פסיכולוגיים (ר' ס' 3(1)(א) לצו עובדים זרים (איסור העסקה שלא כדין והבטחת תנאים הוגנים) (סל שירותי בריאות לעובד), תשס"א-2001). לנוכח כך שהשפעתן של עבירות מין על קורבנותיהן ביטוין בעיקר במצבן הנפשי של הקורבנות, עמדתנו הנה כי על השירותים שיינתנו לקורבנות עבדות, עבודת כפייה ותקיפה מינית במקלט לכלול אף ליווי פסיכולוגי.
כאן המקום גם להבהיר, כי אנו סבורים שיש להקים מקלט נפרד לקורבנות עבדות, עבודת כפיה ותקיפה מינית, ומתנגדים לשיכונן של קורבנות תקיפה מינית במקלט לקורבנות סחר למטרת זנות. אף שאלה כאלה הנן קורבנות, אנו סבורים כי הטיפול בקורבנות סחר לעבדות ולעבודת כפייה ובקורבנות תקיפה מינית שונה במהותו, ומצריך היערכות אחרת. בנוסף, עולה החשש כי קורבנות תקיפה מינית עלולות לתפוש את שיכונן במקלט לקורבנות סחר לזנות – הגם שלא בצדק – כאקט המשדר מסר שלילי ומתייג כלפיהן. (יצוין, כי בחלקן של מדינות המוצא של מהגרות העבודה, קיום יחסי מין מחוץ לנישואין, ואפילו הדבר נכפה על האישה, שקול ל"זנות", ואילו נשים שנאנסו ו"תומתן" "הוכתמה", מופנות לעסוק בזנות).
כפי שהסיפורים שהובאו לעיל ממחישים, בהיעדר מקלט נאלצים פעילי זכויות אדם לשכן קורבנות סחר ותקיפה מינית בבתיהם הפרטיים. יצוין, כי במקרים בהם לא נמצא מתנדב שיוכל לשכן בביתו קורבן, הקורבנות משוכנות במתקן מעצר. המדובר בתוצאה קשה וחמורה, שסותרת מחויבויות בינלאומיות שישראל נטלה על עצמה.
יצירת פיקוח על תנאי העסקתה של מהגרת העבודה באמצעות עובד סוציאלי
בביתו של אדם המעסיק בשירותו מהגר עבודה מבקר, מעת לעת, עובד סוציאלי. על-פי כללי משרד התמ"ת, על העובד הסוציאלי להגיע לביקור בטרם הגעת מהגר העבודה ובסמוך לאחריה. כמו כן, על חברת כוח האדם להעביר דיווחים רבעוניים למשרד התמ"ת על העסקתו של מהגר העבודה בביתו של המעסיק, אליהם עליה לצרף דיווח של עובד סוציאלי, שביקר בבית המעסיק ושוחח עמו. ראוי לקבוע כי על העובד הסוציאלי לשוחח באותה ההזדמנות גם עם העובדת (או העובד), ביחידות, ללא נוכחות המעסיק או בן משפחה אחר, לתת לה עלון מידע בשפתה המפרט את זכויותיה במקום העבודה, לשאול אותה באופן ספציפי על פגיעות מיניות מצד המעסיק, ולהסביר לה, במקרים המתאימים, את זכויותיה כקורבן עבירה. כמו כן, על העובד הסוציאלי להיות בלתי תלוי: מעסיקתו של העובד הסוציאלי צריכה להיות המדינה, ולא חברת כוח האדם. כך תובטח אמינות הדיווח.
אי עשיית שימוש בסמכות לשלול היתרי העסקה ממעסיקים עבריינים
עמדתנו החד משמעית הנה שיש לשלול לאלתר היתרים ממעסיקים שנמצא בסיס לתלונת עובדת כנגדם על הטרדה או תקיפה מינית. אין להסתפק ב"פיקוח" על המעסיק, בדמות שליחת מפקחים מטעם משרד התמ"ת. אלה אמצעים חסרי תוחלת, כפי שסיפורה של א' שהובא לעיל ממחיש, שאין בהם כדי לאיין את מסוכנותו של המעסיק או להבטיח כי לא יתקוף או יטריד את העובדת מינית. למרבה הצער, משרד התמ"ת ממעט עד מאד לשלול היתרים ממעסיקים בענף הסיעוד (בניגוד, למשל, לענף החקלאות), וזאת ככל הנראה, בשל מצבם הקשה של המעסיקים. לעמדתנו, מדיניות זו אינה ראויה ואינה חוקית. שליחתה של עובדת לביתו של מעסיק "רצידיביסט", שהצטברו כנגדו מספר תלונות על תקיפה מינית, כבעניינה של א', מבלי אף לטרוח ליידעה בדבר, מבטאת מידה קיצונית של רשלנות ואדישות לגורלה של העובדת. (רשלנות אשר מניחה, אגב, בסיס איתן לתביעת המדינה בנזיקין).
על משרד התמ"ת לעשות שימוש בסמכותו לשלילת היתריהם של המעסיקים, וזאת אף במקרה בו המעסיק הוא קשיש, חולה, נכה או סובל ממוגבלות קשה אחרת. יש לזכור כי לאיש אין זכות קנויה להעסיק מהגר עבודה דווקא (ר' גם בג"ץ 9722/04 פולגת ג'ינס בע"מ נ' ממשלת ישראל, פסקה 7 לפסק-דינה של השופטת פרוקצ'יה מיום 7.12.06), והיתר ההעסקה הנו בבחינת "פריבילגיה" בלבד; לעומת זאת, למהגרת העבודה זכות יסודית להגנה על גופה, על כבודה ועל האוטונומיה שלה, ואין לשלוח אותה לביתו של מעסיק לגביו יודעים, על סמך ניסיון העבר עמו, כי הוא עלול לפגוע בה מינית.
יודגש, כי במקרה של שלילת היתר להעסקת מהגר עבודה אין, ככלל, מניעה בפני המעסיק מהעסקת עובד או עובדת ישראליים (שהעסקתם אינה כרוכה בהיתר), ואשר נמצאים, ככלל, בעמדה טובה יותר להתנגד לתקיפה ולהטרדה מינית בהשוואה למהגרות עבודה. מובן, כי לעמדתנו יש לפתוח בחקירה ולהגיש כתב אישום כנגד מעסיקים שביצעו עבירות מין כלפי נשים (או גברים) שעבדו בשירותם, ותהיינה אלה מהגרות עבודה או נשים ישראליות.
החקירה המשטרתית
שני הגופים החוקרים עבירות שמבוצעות כלפי מהגרות וכלפי מהגרי עבודה הנם מנהלת ההגירה ומשטרת ישראל. על-פי חלוקת העבודה בין הגופים, חקירת עבירות חמורות המבוצעות כנגד מהגרי עבודה (כגון עבירות נגד החיים והגוף) הנן בסמכות משטרת ישראל.
כאשר עובד מגיע למסור תלונה במנהלת ההגירה, שוטרי מינהלת ההגירה אינם רשאים לעוצרו (אף אם הוא שוהה שלא כדין בישראל), ואף ניתן בידו "מסמך חסינות" שמונע את מעצרו. לעומת זאת, באופן פרדוקסלי, המשטרה (אף שגם היא אינה רשאית לעצור מהגר עבודה שמגיע למסור תלונה על עבירה שבוצעה כלפיו) אינה נותנת "מסמך חסינות" דומה, והעובד המתלונן – דווקא בעבירות החמורות והקשות – נותר חשוף לסכנת מעצר וגירוש. יש, אפוא, להנחות אף את המשטרה להנפיק "מסמך חסינות" לעובדים המגיעים להתלונן, ובכלל זה למהגרות עבודה נפגעות תקיפה מינית.
בעיה אחרת שנוגעת לחקירה המשטרתית הנה היעדר מתורגמנים לשפות אותן דוברות מהגרות העבודה. אף שככלל, מהגרות עבודה מהפיליפינים דוברות אנגלית, שליטתן באנגלית של מהגרות עבודה מתאילנד, נפאל וסרי לנקה נוטה להיות נמוכה (אלה האחרונות הן גם העובדות הפגיעות ביותר, בין היתר כתוצאה ממחסום השפה). קו לעובד נאלץ לסייע למשטרה ולמנהלת ההגירה מעת לעת – בין באמצעות שליחת מתנדב, ובין באמצעות איתור חבר של העובדת או העובד הדובר אנגלית שייאות להתלוות לחקירה – אך לא תמיד הדבר עולה אף בידינו. אנו סבורים, כי על המשטרה מוטלת החובה המלאה לאתר ולהעסיק מתורגמנים לשפות הנחוצות, וכי היעדרם הוא מכשול של ממש בפני חקירה רצינית של עבירות המבוצעות כלפי מהגרות עבודה.
