מאת: כריס נזאר
הכול התחיל בדוד שלי, אחיה הקטן של אמי, אשר הגיע ארצה ב- 2006 כדי להיות מטפל סיעודי של בן זוגה הנכה של בת דודתי (בתה של אחותם הבכורה). מסובך קצת הא? הפלונטר עוד יותר מסתבך.. בן זוגה הנכה אינו זקוק לעובד סיעודי הרי שהוא עצמאי לכל דבר.
אט אט הפך דודי ליד ימינו, לאיש התפעול ותחזוקה של 2 הדירות להשכרה אשר בבעלותו באילת. זה בא לידי ביטוי בתוקף היותו החשמלאי, מנקה הבריכות, מכבס, נגר,בנאי, שיפוצניק ומה לא.
הוא אפילו בנה מעלית עם רמפה שמגיעה לקומה 1- כדי שאותו מעסיק, הסובל מנכות, יוכל להנות מגישה לדירה תת קרקעית שדודי שיפץ באופן ניכר ללא שום תלונה, בשכר מינימום.
הדבר היחיד שדודי ביקש כעבור 6 שנות עבודה זה שמעסיקו יכיר בזכויותיו ככל העובדים בישראל. למרבה הצער, דודי נכווה כאשר בת דודתי אמרה לו חד וחלק שאין לו זכויות בכלל והוא כאן על סמך טובה ענקית שהם עשו בשבילו. אחרי שנים שדודי היה האדם עליו מסתמכים לגמרי, הוא גילה שדווקא לו – אין על מי לסמוך.
בעקבות הדברים פנה בן דודי לקו לעובד בסניף חיפה שם טיפלה בו איריס בר ומתנדב מדהים בשם אדם. אני ליוויתי אותו לפגישות אלה, מפני שדודי אינו מטיב עם שיחות שלא בשפת אמו. בקו לעובד נחשפתי לעבודת קודש וסבלנות עד אין קץ של אנשים המתנדבים למען האחר. עשיתי חושבים ובאמת הבנתי שאין לנו מקום אחר לפנות אליו, אנחנו לא מהעולם הזה, של עובדים שמבינים מה החוק, איך אנחנו יכולים להשתמש ולהעזר בו, ולא פונים בד"כ לעורכי דין שכל אחד מתמחה בתחום שונים, ולך תדע אם הוא לא סתם יעקוץ אותך. דווקא על הרתיעה הזו מעורכי הדין המעסיקים מסתמכים, ומרשים לעצמם להפר את הזכויות המגיעות לנו.
איריס ואדם ליוו אותנו כל הדרך עד לפתיחת תיק וציוותו לנו את עורך הדין הכי שפיץ שטיפל בנו במסירות. לאחר שהמעסיקים המשיכו לסרב לשלם את מלוא הסכום שיצא בחישוב (החליטו לעשות לעצמם הנחה של 30%), נותר לדוד שלי רק להמשיך לקוות לצדק, שיזכה לממש את הזכויות המגיעות לו כעובד.
איך שהשתחררתי מהצבא אמרתי לעצמי שאני חייבת להחזיר את הטובה הזו, את העזרה וההקשבה הזו שלא היינו מקבלים בשום מקום אחר. קצת יותר מחצי שנה, כל יום חמישי אני בקבלה של סניף קו לעובד תל אביב שעוסק בעיקר בעובדי ניקיון. שם כמתנדבת אני פוגשת המון מקרים של מעסיקים שאינם מוכנים בכלל לשמוע מהעובדים לאחר שאלו העניקו להם את מירב ההשקעה, הזמן והאנרגיה בלטפח את ביתם.
לא פעם מגיע אלי מקרה של מעסיק שפיטר את עובד הניקיון לאחר שהעובד הציג בפניו חישוב של דמי החופשה וההבראה השנתיים לו הוא זכאי. הבורות הזו מפליאה אותי. דווקא ישראלים יהיו הראשונים לקפוץ ולא להסכים שיפסחו על פסיק מזכויותיהם, אז למה כמעסיקים הם לא חוששים לפעול כך במצח נחושה כאשר מדובר בעובד ניקיון זוטר, בר תחליף ואולי אפילו זר?
צורם לי לשמוע מעובדי הניקיון המגיעים לקבלת הקהל ומספרים על זכויותיהם שנרמסות. מדובר בפרנסה של בן אדם שעמל קשה כדי להשיגה. בתור בת של עובדת ניקיון מזה כמעט 25 שנה, אני יודעת כמה קשה זה לעבוד בלנקות בתים יום יום, הגב השפוף שכואב, הרגליים שדואבות מרוב שעות עמידה, הבריאות שמדרדרת לאחר חשיפה ממושכת לחומרי ניקוי. אבל עבודה זו עבודה וצריך שמישהו יעשה גם את העבודה השחורה.
לשמחתי המעסיקים של אמי הינם אנשים טובי לב והוגנים ובכך זכינו. לצערי, בקו לעובד הבנתי שאין זה המקרה עבור מירב העובדים. הלוואי וכל המעסיקים היו מבינים ומפנימים שכל עובד בישראל, לא משנה מיהו או במה הוא עוסק, זכאי לאותן זכויות, ויחסכו מהעובדים מסע ייסורים קשה בו הם נאלצים להילחם עבור מה שאמור להיות מובן מאליו.
הכותבת הינה מתנדבת בעמותת קו לעובד
