"ילדים רבים עובדים בהתנחלויות בקעת הירדן, והמעסיקים מקבלים אותם בשמחה"
ג'ריר בן 24,עובד מאז שמלאו לו 12 שנה כדי לסייע בפרנסת הבית. גילו הצעיר לא בלט בשטח. "הרבה ילדים עובדים בחקלאות בהתנחלויות בקעת הירדן, והמעסיקים מקבלים אותם בשמחה כי הילדים רוצים להוכיח את עצמם ומתאמצים יותר מאחרים". ילדים אלו אינם זוכים לסיים את בית הספר, ועתידם נחרץ.
ג'ריר עובד 30 ימים בחודש ומרוויח 3,000 שקלים. "אם אקח לעצמי יום חופש בסוף השבוע אפסיד סכום כסף שאני זקוק לו", הוא אומר, "ולמרות זאת למעסיק לא אכפת אם אני עובד טוב ומסור", הוא אומר, "בטעות הראשונה שלי הוא מתהפך עליי. תפילה אחת במהלך היום, הנמשכת 10 דקות, אסורה". ג'ריר מספר בעלבון גם על תאונת העבודה האחרונה שעבר, כשנפגע ברגלו: "המעסיק שאל אותי: "למה ברגל ולא בראש?"… איך אפשר לבנות מערכת יחסים ככה? שילמתי מכיסי עבור טיפול רפואי, נשארתי בבית 4 שבועות עד להחלמה, וקיבלתי 400 שקלים עבור 4 ימי מחלה. זה מה שהמעסיק חשב שמגיע לי".
מדי פעם מגיעים גורמי פיקוח לבדוק את המצב בקרב עובדי החקלאות בבקעה, מספר ג'ריר, אך המעסיקים יודעים מתי גורמי האכיפה אמורים להגיע ועושים "ניקיון פסח" – מעלימים כל ראייה להפרת זכויות עובדים. הם מיומנים בכך. והנה, למרות שהזדמנויות לשכר הוגן וראוי נמצאות עשרות רבות של קילומטרים מביתו של ג'ריר, הוא אינו מקנא בעובדים פלסטינים העובדים בישראל ומרוויחים 350-400 שקלים ביום – פי 3 ופי 4 ממנו – ומרחם על הייסורים שהם עוברים בדרך לפרנסה. "במקום מסוים אני בר מזל", הוא אומר ומפנה את מבטו.
"אם אני מבקש לא להגיע יום אחד המעסיק עונה: "לא צריך, אל תבוא", כשהכוונה היא "אל תחזור יותר"."
עלי בן 35 והוא עובד בעיקר בקטיף תמרים בהתנחלויות, גידול מרכזי באזור הבקעה. "יום העבודה שלי בהתנחלות מתחיל בשש בבוקר ומסתיים באחת וחצי. אני מקבל עבור שעות העבודה 10 שקלים לשעה, ובעונה עובד שעות נוספות תמורת 15 ל–20 שקלים לשעה".
היחס לעובדים כאן עקבי, והשכר הלא חוקי מגיע יד ביד עם התנערות מאחריות. "לפני שבועיים", מספר עלי, "התעלף עובד פלסטיני בגלל הלחץ העז שהופעל עליו בעבודה. כשהתאושש וצלצל למנהל הישראלי ונענה בהמלצה לטפל בעצמו. גם כשאני נפגעתי ברגל המעסיק לא צלצל לאמבולנס ישראלי ולא דאג לפינוי שלי". עלי, שעבודתו לא מתועדת בשום מקום, לא יכול היה לדווח על תאונת עבודה ונדרש לשלם מכיסו 1,500 שקלים עבור טיפול רפואי. ניסיון החיים שלו, כעובד בהתנחלויות, מלמד אותו כי המעסיק עיוור וחירש לצרכי עובדיו והאיום בפיטורים נמצא כל הזמן האוויר. כל יום יכול להיות יומו האחרון בעבודה.
"אם אני מבקש לא להגיע יום אחד, מכל סיבה שהיא, המעסיק עונה: "לא צריך, אל תבוא", כשהכוונה היא אל תחזור יותר". מונע על ידי הפחד לאבד את פרנסתו, עלי ממשיך לעבוד בכל מצב ובכל תנאי.
וישנו עוד רכיב במשוואה – הראיס. "הקבלן הפלסטיני, הראיס, מביא אותי למקום העבודה וגובה אחוז משכרי. אנחנו תלויים בראיס כדי שיביא אותנו לעבודה וישלם את שכרנו לאחר שהמעסיק מעביר לו את הכסף", הוא מספר. מיותר לציין כי התלות זו נוגסת במשכורת החודשית והופכת את ההעסקה לפוגענית אף יותר.
"האפשרות לעבוד בתוך ישראל בלתי אפשרית עבורנו, בגלל הדרך הארוכה. אבל אנחנו גם מפחדים מהתשלום החודשי למתווך שמוכר את ההיתרים ומהלחץ למצוא עבודה כל יום כדי לכסות את עלות ההיתר", אומר עלי. כל השיקולים יחד וכל אחד לחוד גורמים לו לוותר על הרעיון. לפחות כאן, מחוץ לגבולות חוקי העבודה, הוא יודע מה האפשרויות שלו.
"אנחנו כמו כלי עבודה מבחינתם, אבל לכלים יש תאריך תפוגה ולנו אין – והיחס בהתאם"
עפאף בת 34. היא עובדת מאז שהייתה בת 17, אבל רק במהלך חמש השנים האחרונות היא עובדת בהתנחלויות – באריזה ובניקיון. "אנחנו כמו כלים מבחינתם, כלי עבודה, אבל לכלי יש תאריך תפוגה ולנו אין – והיחס בהתאם", היא אומרת. התשלום השעתי עומד על 10 שקלים; אין שירותים עבור העובדים, מה שמכריח את העובדות לעשות את צרכיהן בחוץ; ואסור להתפלל במהלך העבודה.
"גם בימי הרמדאן אין שום התחשבות בכך שהעובדים צמים וזקוקים לארוחה לפני תחילת הצום ואחרי שבירת הצום", היא אומרת, "כל צרכינו מבוטלים עבור צרכי המעסיק".
המעסיקים אינם רוצים להתעסק עם העובדים, והם נותנים ל"ראיס" – פלסטיני הדואג להסיע את העובדים ומתווך בינם לבין ספק העבודה – צ'ק הכולל את כלל המשכורות. גם בשלב הזה של התשלום מאבדים עובדים רבים נתח משכרם, מכיוון שראיסים פונים לחלפנים כדי לפדות את הצ'ק (בין אם מכיוון שאין ברשותם חשבון בנק ובין אם ברשותם חשבון בנק שהוטל עליו עיקול), וכך נעלמים להם 10% נוספים משכר העובד כעמלה לחלפן.
"אם יש קצר חשמלי או בעיה במכונה כלשהי", מספרת עפאף, "לא נותנים לעובדים לעבוד ולא משלמים להם עבור השעות האבודות והם נאלצים לבלוע את הנזק". לכלי עבודה יש תאריך תפוגה, כאמור, אך לעובדים אין.
"הפסקות האוכל של העובדים מתקיימות על אדמה חשופה וקרטונים משמשים ככיסאות ושולחנות"
תאמר בן 44, והוא משמש כמנהל עבודה בבית אריזה באחת ההתנחלות. "הפסקות האוכל של העובדים מתקיימות על אדמה חשופה", הוא מספר, "וקרטונים משמשים ככיסאות ושולחנות".
"אני יודע שיש עובדים שמרוויחים 15 ו-20 ₪ עבור שעות נוספות, אבל לי משלמים 13 שקלים עבור כל שעה נוספת". כמה עולות למעסיק שעות נוספות על פי חוק? 36.4 ₪ עבור שעתיים ראשונות.
עבודתו של תאמר אינה מתועדת וכך גם ניצולו. המעסיק יודע שאיש לא ימחה על התמחור הזה, ושהמדינה לא תגיע לשאול שאלות מיותרות.
"בסופו של דבר אני מצליח לפחות לשמור על בריאותי", הוא אומר, "ישנם מפעלים באזורי התעשייה מישור אדומים ומעלה אפרים, בהם אמנם עובדים פלסטינים בתנאים קצת יותר טובים, אבל הם נחשפים לחומרים כימיים רעילים, ללא ציוד הגנה, וסובלים מבעיות עור ונשימה".
"המעסיק הודיע לי שאקבל 1,200 ₪ בלבד פיצויים עבור כל שנת עבודה". למה? ככה.
אחמד בן 41. למעלה מעשור עבד אצל חקלאי ישראלי בבקעת הירדן מ-6 בבוקר עד 16:00 אחר הצהריים, ובעונה המשיך עד 18:00. "עבדתי בגידול תבלינים והרמתי ארגזים כבדים", הוא אומר, "לפני כמה חודשים הרגשתי כאבים חדים בגב. כשהלכתי להיבדק גיליתי שיש לי פריצת דיסק ובעיה בכליות, אך כשעדכנתי את המעסיק שלא אוכל לעבוד יותר, המעסיק הודיע לי שאקבל 1,200 ₪ בלבד פיצויים עבור כל שנת עבודה". למה? ככה.
ללא תלושים המתעדים את עבודתו, תשלום שכר במזומן, ללא היתר עבודה או אפשרות להוכיח תעסוקה רציפה, אחמד מהסס לגבי פנייה לבית המשפט: בגלל תקנות הבקעה, הדורשות מפלסטינים להפקיד ערבות כשאין ברשותם ראשית ראיה על העסקה, נקודת הפתיחה שלו לא טובה בכלל.
"יש עובד שתבע את המעסיק שלו ואחר כך כיסה את פניו במשך 3 שנים כדי שלא יזהו אותו, כי עובד שתבע "שרוף" בהתנחלויות ואף אחד לא יעסיק אותו אם יזהה אותו", הוא מספר. העסקת קרובי משפחה נמצאת בסכנה אף היא במצב הזה, כי מעסיקים ש"נכוו" מעובדים שדרשו את זכויותיהם מענישים קולקטיבית את בני המשפחה והקרובים ומונעים מהם עבודה, למען יראו וייראו.
בשנת 2016 קיבלה איילת שקד, שרת המשפטים דאז, פניות מחקלאים ישראלים בבקעת הירדן. החקלאים טענו ל"אינתיפאדה של תביעות" של עובדים פלסטינים הדורשים את זכויותיהם על פי החוק ומציפים את בתי המשפט. בתגובה הוציאה שקד תקנה הקובעת שכל תביעה שמגיש עובד לא-ישראלי דורשת הפקדת ערובה להבטחת הוצאות הנתבע מכיוון שקשה יותר לגבות ממנו הוצאות ו/או להפעיל הוצאה לפועל. שקד טענה שהיא פועלת לצמצום תביעות הסרק והורדת העומס בבתי המשפט, ושתיקון התקנה הוא בסמכותה.
קו לעובד זיהה את הפגיעה הצפויה בעובדים ועתר נגד התקנות יחד עם האגודה לזכויות האזרח ומרכז עדאלה. בעתירה טענו כי "התקנה מהווה דוגמה לחקיקת משנה מפלה, זחוחה ומסוכנת, אשר נבעה מלחצים של קבוצות מעסיקים, המעוניינות להמשיך ולהפר את זכויות עובדיהם החלשים באין מפריע. היא תשנה את פני המציאות עבור מאות אלפי עובדים בישראל, המועסקים בעבודות הנחותות ביותר והקשות ביותר, וסובלים ממילא מתת-אכיפה של זכויותיהם בעבודה". במקביל נבדק נושא "אינתיפאדת התביעות" ונמצא שלא היה ולא נברא.
העתירה נדחתה. בג"צ קבע שבתי הדין לא יחסמו את דרכם של עובדים לערכאות ולא ידרשו הפקדת ערובה באופן גורף אלא יאזנו בין "הפקדת ערובה או ראשית ראייה" – זאת אומרת שעובד המוכיח באופן ראשוני שעבד אצל מעסיק שפגע בזכויותיו יכול לטעון את טענותיו ללא הפקדת ערובה.
נכון להיום, בפרספקטיבה של זמן, התקנות מסרבלות את ההליכים ומקשות על עובדים מוחלשים, פלסטינים ומהגרי עבודה, המתמודדים עם העסקה פוגענית כעניין שבשגרה.
