מהגרי עבודה שהגיעו לישראל לאחר ששילמו דמי תיווך בגובה אלפי דולרים במטרה לעבוד בחקלאות ולסייע למשפחותיהם בתאילנד ונפאל, נותרו ללא מעסיק בנסיבות שלא היו תלויות בהם. בתחילה הועסקו העובדים, שבעה ימים בשבוע ללא יום מנוחה, בתנאי מגורים קשים, השתכרו שכר נמוך במיוחד הנופל בהרבה משכר המינימום, והמעסיק אף רימה את העובדים ברישום שעות העבודה שעבדו בפועל. כאשר התלוננו העובדים בפני המעסיק, הודיע להם האחרון כי הם 'עושים צרות' ועליהם לעזוב באופן מיידי ואסר עליהם לצאת לעבודה בשדות.
העובדים פנו לקו לעובד בבקשה כי נסייע להם. בעקבות פניה של קו לעובד למשרד הפנים, הוצע לעובדים מקום עבודה חלופי, ואולם בהמשך התברר כי המעסיק העדיף לקבל לעבודה עובדים חדשים מתאילנד. תופעה זו הפכה נפוצה עם " פתיחת השמיים" בחקלאות (ההיתר שניתן להביא מהגרי עבודה חדשים לישראל). בנסיבות אלה מעדיפים מעסיקים וחברות תיווך הבאת והעסקת עובדים חדשים, המשלמים דמי תיווך גבוהים, על פני העסקתם של עובדים השוהים כבר בישראל.
בעתירה שהוגשה נגד משרד הפנים נטען כי על המדינה מוטלת חובה לדאוג להסדרת מעמדם של עובדים המצויים כבר בישראל, תחת להכניס עובדים אחרים תחתיהם. זאת, לאור התופעות השליליות הכרוכות בהכנסת מהגרי עבודה חדשים לישראל, ולאור חובתה של המדינה להתחשב בזכויותיהם ובאינטרס הציפייה וההסתמכות של מי שכבר מצויים בישראל ושילמו סכומים נכבדים עבור הבאתם לארץ.
חובתה של המדינה לפעול להסדרת מעמדם של מהגרי עבודה שאיבדו את רישיון ישיבתם אף נובעת מהעובדה, שמרביתם המכריעה של מהגרי העבודה מאבדים את מעמדם בישראל בנסיבות שאינן בשליטתם או בידיעתם. 'הסדר הכבילה' המתנה את חוקית שהייתו של מהגר עבודה בישראל בעבודה עבור מעסיק מסוים, הוא אחד הגורמים העיקריים לאובדן המעמד החוקי בישראל. לגבי הסדר זה קבע בית המשפט העליון, כי הוא פוגעני, בלתי חוקתי, ולפיכך בטל, והטיל על המדינה לגבש הסדר חלופי.
הכריכה בין חוקיות שהייתו של מהגר העבודה לבין עבודה עבור המעסיק שנקוב ברישיון ישיבתו היא העומדת, במרביתם המכריעה של המקרים, ביסוד העובדה שמהגרי עבודה כה רבים מאבדים את רישיון ישיבתם לכתחילה בנסיבות שאינן בשליטתם, בין שנעצרו כתוצאה מכך ובין שלא.
