מאת: עו"ד ענת קדרון, קו לעובד
גם בשנת 2008 המשיכו מהגרי עבודה להיזקק לעזרת "קו לעובד" על מנת לממש את זכותם הבסיסית ביותר – המשך השהיה בישראל. גם השנה נאלצה קו לעובד להתערב על מנת שפקידי לשכות מנהל האוכלוסין יישמו את נהלי מנהל האוכלוסין עצמו. גם השנה נתקלנו בשרירות, אטימות ובורות של פקידי הלשכות המלוות בדרישות קפריזיות ובלתי חוקיות מעובדים. גם השנה, לא נקפו הדרגים הבכירים במשרד הפנים אצבע לתיקון המעוות, ולא הגיבו לפניותינו בשום צורה.
במרץ 2006 פסק בג"ץ שהסדר הכבילה, לפיו חוקיות שהייתו של מהגר עבודה בישראל מותנית בהעסקתו אצל מעסיק מסוים – פסול. עוד נפסק, כי "נוהל מעבר ממעסיק למעסיק" [לפיו יכול עובד שאיבד את מקום עבודתו לקבל אשרת שהייה ללא אישור עבודה למשך עד 60 יום על מנת למצוא מעסיק אחר לפני שיגורש מישראל] אין בו כדי להקל על הפגיעה הנגרמת כתוצאה מן הכבילה ואף הוא פסול.
אף על פי כן, בשנת 2008 הסדר הכבילה משל בהעסקתם של מהגרי עבודה בישראל, והמוצא היחיד ממנו היה "נוהל מעבר ממעסיק למעסיק" הפסול. זאת ועוד: אף הוראות הנוהל הללו לא קוימו, במקרים רבים מאד, ע"י פקידי לשכות מנהל האוכלוסין. במקרים מסוימים הגדיל משרד הפנים לעשות וסירב לציית אף לפסקי דין של בית המשפט.
מזלה של ג' ס' לא שפר עליה. היא הגיעה לראשונה לישראל בשנת 2000 לעבוד בסיעוד, אולם נאלצה לשוב לאחר כשנה וחצי לאחר ששריפה כילתה את בית משפחתה בפיליפינים. ג' חזרה בסוף 2006 לישראל, אולם אז הסתבר לה כי משרד הפנים החל לחשב את תקופת השהייה המותרת החל מיום כניסתה הראשונה לישראל ועל כן היא נדרשה לצאת מישראל. "לפנים משורת הדין" הסכים משרד הפנים להנפיק לה אשרה אם תתחייב לעבוד אצל מעסיקתה הנוכחית בלבד. בלית ברירה חתמה העובדת על המסמך. אולם, המעסיקה התעללה בה, ולאחר מספר חודשים של יחס מחפיר שכלל מכות וצעקות התפטרה העובדת וביקשה להחליף מעסיק. משרד הפנים סירב, על אף שהעובדת הגיע עם מעסיקה שהיתה מעוניינת בה. רק בעקבות עתירה שהוגשה באמצעות קו לעובד לביהמ"ש (עת"מ 2010/08), חזר בו משרד הפנים מעמדתו וניאות להסדיר את אשרתה לשנת 2008. לאחר תהליך שארך חודשים, הגיעה העובדת עם המעסיקה ללשכת מנהל האוכלוסין בפתח תקווה ובידה פסק הדין המורה להנפיק לה את האשרה המבוקשת, אולם מנהלת הלשכה דרשה ממנה גם כי תחתום על הצהרה לפיה היא מתחייבת לצאת מישראל בסוף 2008 כתנאי למתן האשרה. העובדת סירבה, כמובן, לחתום. סבלנותה של המעסיקה המיואשת, אשר המתינה כבר חודשים– פקעה, והיא פיטרה את העובדת. פסק הדין הפך לחסר ערך, גם לאחר שבהתערבות הפרקליטות הובהר ללשכה כי יש להנפיק את האשרה ללא הצבת כל דרישות נוספות.
בניגוד להוראות הנוהל המפורשות, סורבו בקשותיהם של מהגרי עבודה רבים לאשרות זמניות או קבועות מהטעמים הבאים: אי הצגת "מכתב שחרור" מן המעסיק הקודם או מחברת כוח האדם, דיווח כוזב למשרד הפנים על "נטישה" של העובד את מעסיקו או התנהגות לא הולמת כביכול של העובד, והגשת תלונה למשטרה ע"י המעסיק. לא פעם הציבו פקידי הלשכות דרישה, פרי המצאתם, כי העובד יצהיר כי מעסיקו הנוכחי יהיה האחרון, ואם יופסקו יחסי העבודה יידרש העובד לצאת מייד מישראל. שוב ושוב התעלמו פקידי הלשכות מהוראת הנוהל לפיה עובד השוהה פחות משנה בישראל, אף אם ללא אשרה, תתאפשר הסדרת מעמדו.
ג' צ' התקשה במציאת עבודה לאחר שפוטר ממעסיקו האחרון, ונאלץ לשלם למעסיק בעל אשרה אלפי דולרים תמורת הסדרת אשרתו. משפג תוקף האשרה, דרש המעסיק מג' סכום נוסף עבור חידושה. ג' סירב ופנה למשרד הפנים לקבל אשרה זמנית (ב/2), אולם שם נדרש להציג "מכתב שחרור" מן המעסיק. מובן, שהמעסיק הסחטן סירב לתת מכתב כזה. בניגוד לכל הסיכויים, מצא ג' מעסיק חדש, אולם לאחר טיפול שארך חודשיים תמימים סירב משרד הפנים להנפיק עבורו אשרת עבודה והוא פוטר. רק בעקבות ערר שהוגש ע"י קו לעובד נסוג משרד הפנים מעמדתו ולאחר כחצי שנה הסכים לאפשר לעובד להסדיר מעמדו כעובד בענף הסיעוד אצל מעסיק אחר.מיותר לציין כי משרד הפנים לא טרח לפצות את ג' על הזמן הרב שחלף מבלי שיכל לעבוד או על עגמת הנפש שנגרמה לו עקב פיטוריו, אשר נגרמו ללא הצדקה אך ורק בשל הקשיים שהערים עליו משרד הפנים.
כמו כן, הערים משרד הפנים קשיים בלתי נסבלים על עובדים אשר ביקשו להאריך את האשרה הזמנית ב-30 יום נוספים משום שלא הצליחו למצוא עבודה תוך 30 יום בלבד. העובדים נדרשו להוכיח כי עשו מאמצים לחפש עבודה ולהציג מכתבים מסוכנויות כוח אדם. דרישה בלתי אפשרית זו (שכן, לשכות התיווך הפרטיות אינן רואות בעובד את לקוחן ואין להן כל מחויבות כלפיו או אינטרס לסייע לו) יצרה קרקע פורייה לסחטנות. במהלך 2008 היינו עדים לתופעה מתרחבת של לשכות השמה פרטיות בתחום הסיעוד אשר דרשו ממהגרי עבודה, אשר חיפשו מעסיק חדש, סכומים של מאות דולרים עבור השמתם בעבודה. יודגש, כי דרישה זו עומדת בניגוד להתחייבות מפורשת של משרד הפנים לבית המשפט העליון, כי עד להחלת הסדר העסקה חדש יינתנו לעובדים 90 יום למציאת מעסיק חדש.
אחת הרעות החולות שיצר "נוהל מעבר ממעסיק למעסיק" (אשר כאמור, נפסל ע"י בג"ץ) הנה העסקת עובדים בתחום הסיעוד "לתקופת ניסיון" במהלך הזמן בו מונפקת להם האשרה הזמנית (ב/2 ללא רישיון עבודה) ופיטוריהם לאחר מכן. כאמור, כאשר איבד מהגר עבודה בישראל את עבודתו, הוא נדרש לגשת למשרד הפנים ולקבל אשרת תייר זמנית ללא רישיון עבודה למשך 30 יום המאפשרת את שהייתו החוקית (אך לא את עבודתו) בישראל לצורך חיפוש מעסיק חדש. מעסיקים רבים (בתמיכתן ועידודן של לשכות ההשמה) החלו להעסיק עובדי סיעוד בעת שהעובדים אחזו באשרת ב/2, מבלי שפנו למשרד הפנים על מנת שתונפק לעובדים אשרת עבודה (ב/1).
המניעים של מעסיקים להעסקה בלתי חוקית זו עשויים להיות: מילוי מקום בתקופת ביניים בה הם מחכים להגעתו של עובד חדש מחו"ל או חזרתו של העובד הקבוע מחופשת מולדת, העובדה כי אין ברשותם היתר העסקה לעובד זר ממשרד התמ"ת, או אף הרצון להחליש את העובד ולנצלו. האפשרות האחרונה נובעת מכך, שעובד אשר במהלך "תקופת הניסיון" פג תוקפה של אשרתו הזמנית יתקשה מאד למצוא עבודה חדשה כאשר הוא כבר שוהה באופן "בלתי חוקי" ויוכל, בד"כ, לקבל אשרת ב/1 רק אצל מעסיקו הנוכחי, אם הלה יצהיר בפני משרד הפנים כי הוא עובד אצלו כבר תקופת-מה ובשל סיבות כאלו או אחרות נמנע ממנו עד כה להסדיר את אשרתו. במקרים רבים, מעסיקים "משכו" את העובדים בהבטחות חוזרות ונשנות להסדרת אשרתם הקבועה, לעתים במשך חודשים, ולאחר מכן פיטרו אותם. במהלך תקופת העבודה מסכימים העובדים, אשר חוששים מגירוש מישראל, לעבודה בכל תנאי כמעט ומוכנים לספוג תנאי עבודה ושכר גרועים.
לאחר פיטוריהם, מגיעים העובדים למשרד הפנים, ומבקשים כי תונפק להם אשרה זמנית על מנת שיוכלו לחפש מעסיק חדש, אולם אז הם נתקלים בטריקת דלת מצד משרד הפנים: בטענה כי הם שהו ואף עבדו באופן "בלתי חוקי" במשך מספר חודשים הם נדרשים לצאת מישראל לאלתר. כעניין שבמדיניות, מנהל האוכלוסין אינו נותן אמון בגרסת העובד, כי הוא עבד בסיעוד כל העת, ואשרתו לא הוסדרה שלא באשמתו. אף אם מדובר בעובדים אשר הגיעו זה מקרוב לישראל ולא הבינו את הבעייתיות שבאי הסדרת אשרתם – עדיין מטיל עליהם משרד הפנים את מלוא האחריות להתנהגות המעסיקים ולשכות ההשמה ומענישם בגירוש על לא עוול בכפם. לא מיותר לציין, כי לא ידוע ל"קו לעובד" על אף מעסיק שנענש על כך שהעסיק עובד ללא אשרה, על אף שמדובר בעבירה פלילית, ועל אף הנזק הכבד שהעסקה באופן זה גורמת לעובדים. גם על עבירות אחרות של מעסיקים משלמים, כעניין שבשגרה, העובדים.
דוגמה מובהקת לכך ניתן למצוא במקרה של ל' פ', עובדת מסרי לנקה. ל' עבדה כמטפלת סיעודית אצל מעסיקתה, ש. לאחר מספר חודשים הורתה לה המעסיקה כי תפקידה ישתנה ומעתה עליה לעבוד במשק בית אצל נכדתה. הנכדה אמרה לעובדת כי מותר לה לעבוד אצלה במסגרת אשרתה. מובן, כי מדובר בהעסקה בניגוד לתנאי ההיתר ובניגוד לחוק והן הנכדה והן המעסיקה המקורית ידעו זאת היטב. בעקבות דיווח של מן-דהוא, הגיעה משטרת ההגירה אל ביתה של הנכדה, והורתה לעובדת לצאת משם, לגשת למשרד הפנים על מנת להנפיק אשרה זמנית ולמצוא עבודה בסיעוד כדין. אולם, במשרד הפנים טענו כי העובדת "עברה עבירה חמורה" וסירבו להנפיק לה את האשרה המבוקשת. פנית "קו לעובד" למשרד הפנים לא קיבלה כל התייחסות. תלונת העובדת במשטרה על העסקתה שלא כדין הועברה למשרד התמ"ת, אשר החליט שלא לנקוט כל צעד נגד המעסיקה או נגד הנכדה. העובדת, לעומת זאת, נאלצה לשכור את שירותיו של עו"ד על מנת לפנות לביהמ"ש אשר יכריע בבקשתה לאשרה.
מצד שני, לעתים, אף לאחר שסורבה בקשת העובד במקרים כאלו לקבל אשרה זמנית, הלא שאם מצא העובד מעסיק חדש אשר חפץ להסדיר את אשרתו ולהעסיקו כדין, ניתן היה בחלק מן המקרים לשכנע את משרד הפנים להנפיק לעובד אשרת עבודה ו"למחול" לו על התקופה בה שהה באופן "בלתי חוקי". כמעט באף אחד מן המקרים בהם טיפלנו בקו לעובד במהלך 2008 לא נעתר משרד הפנים לבקשת העובד לקבל אשרת ב/2 אף אם לאחר מכן, בסופו של דבר, ולאחר מציאת מעסיק, הונפקה לעובד אשרה קבועה. פירוש הדבר מבחינת העובד הנו סכנת מעצר וגירוש המרחפת מעל ראשו כל העת ותמריץ להשיג מעסיק בכל מחיר. לשכות השמה רבות, רואות באשרה הזמנית (ב/2) מעין "תעודת כשרות" שנותן משרד הפנים לעובד, המעידה על כך כי לא תהיה בעיה להנפיק לו לאחר מכן אשרת עבודה קבועה אצל מעסיק חדש. לאור זאת, לשכות מסרבות בד"כ לשדך למעסיק עובד אשר משרד הפנים סירב להנפיק לו אשרת ב/2. בקו לעובד נאלצנו למצוא פתרונות יצירתיים לבעיה, ולא פעם עסקו מתנדבי "קו לעובד" בניסיונות לשכנע את לשכות ההשמה למצוא לעובד עבודה, תוך הבטחה ש"קו לעובד" תיתן לו סיוע משפטי ככל שיידרש לאחר מכן כדי להסדיר את אשרתו הקבועה. במקרים אחרים נדחקו עובדים לשלם ללשכות השמה או למעסיקים עבריינים מאות ואף אלפי דולרים תמורת הסדרת אשרתם.
תופעה זו (של העסקה ללא הסדרת אשרה בתקופת האשרה הזמנית) הפכה כה נפוצה, ומדיניות משרד הפנים הנה כה נוקשה, עד כי ב"קו לעובד" נאלצנו בד"כ לוותר על המאבק להשגת האשרה הזמנית, והעדפנו, בלית ברירה, לנסות לסייע לעובד רק לאחר שימצא מעסיק, כשאנו מנסים לסייע לו גם בכך, כאמור לעיל. זאת, לאור משאבי האנוש המוגבלים בקו לעובד, והרצון להתמקד בפניות אשר תשאנה פרי ללא צורך לפניה לבית המשפט, על מנת לעזור לעובדים רבים ככל האפשר. מדיניות זו גרמה לנו לתחושת תסכול שכן היא יצרה הרגשה כי אנו "משתפים פעולה" עם מדיניותו השרירותית של משרד הפנים.
חלק מהעובדים שפנו אלינו בבעיות מסוג זה, ואשר קצרה ידינו מלסייע להם, מצאו פתרון לבעייתם רק בשנת 2009 עת הוחל (באופן חלקי) הסדר ההעסקה החדש בענף הסיעוד, ואלפי עובדים אשר "שהו באופן בלתי חוקי" קיבלו באופן גורף אשרת ב/2. הסדר זה (אשר הוחל באיחור רב תוך ביזיון פסק דינו של ביהמ"ש בבג"ץ הכבילה) רק מחדד את האופן השרירותי בו פועל משרד הפנים. מי שנתפס טרם החלת ההסדר – גורש. מי שהצליח לחמוק ממשטרת ההגירה עד להחלת ההסדר – בעייתו נפתרה. מיותר לציין כי לא נגרם למדינה כל נזק מהישארותם של עובדים אלו בישראל.
