30-06-2013

מאת עו"ד מיכל תג'ר, שייצגה את "קו לעובד" בדיון בכנסת  

הדיון בוועדת העבודה היה בעייתי ומתעתע בעוד מובן אחד – שאינו קשור לנתונים הלא  מדויקים, להנחות היסוד המעוותות, לביקורת הנכונה והלא נכונה על הצעת החוק, או לדמגוגיה של חברי הכנסת בדיון עצמו. היה קול אחד חשוב, חזק, משמעותי ואישי שנעדר מהדיון. קול שאיש לא השמיע אותו ואיש לא שמע אותו. קול נוכח-נפקד. קולן של העובדות בסיעוד. מהגרות העבודה שמשרתות, פשוטו כמשמעו, את אותם קשישים שכל חברי הכנסת נזעקו להשמיע קולם ולהחצין מצוקתם.

עובדות אלה, מועסקות היום בהסדרי העסקה מורכבים. למעשה, יש להן שני מעסיקים – אף שעבודתן אחת. ממעסיק אחד הן מקבלות תלוש שכר, רישום ימי חופשה, דמי הבראה, ואילו המעסיק השני, הוא המטופל – משלם להן רק את "ההפרש". הוא משלים לשכרן החודשי, ובכך נעקרת מתוכן המשמעות האמיתית של זכויות העבודה שלהן. רק בסוף תקופת העבודה (לעתים קרובות – עם מות המעסיק העיקרי), ובהינתן משפחה אוהדת, ידע, תיווך והרבה עזרה – מקבלות חלק מהעובדות את הזכויות שהגיעו להן, למעשה, בתקופת העבודה עצמה. התיאור הזה לא נועד לתמוך או להסתייג מהצעת החוק עצמה. התיאור הזה נועד לומר, לקרוא, לזעוק – שהמשמעות של הצעת החוק ביחס להסדרי ההעסקה של עשרות אלפי עובדות ועובדים – היא משמעות אדירה. אם ינוהלו הצעדים באחריות, יש במעבר להעסקה בידי מעסיק אחד כדי להיטיב עם העובדות, עם יכולתן להבין את זכויותיהן ולקבלן בזמן אמת, כלומר בזמן העבודה, לפני שמעסיקן הולך לעולמו. יש בו כדי לאפשר להן לקבל הפרשות סוציאליות לקרן או לפיקדון, שהקמתו מתמהמהת זה שנים והופכת את צו ההרחבה לביטוח פנסיוני החל לכאורה על כל העובדים בישראל מאז 2008 – לאות מתה עבור קבוצה ענקית של עובדות ועובדים.

עובדות ועובדים, שחרף ההתלהמות נגדם בוועדת העבודה והרווחה ביום שני החולף (בה נשמעו כרגיל אמרות השפר בנוסח "נוטשים" לא רוצים לעבוד בפריפריה" ושלל אמירות שכלל אינן מביאות בחשבון את הבידוד האישי, את העבודה הסיזיפית, המדכאת, השחורה של העובדים האלה) – הם הובאו על ידינו. אנחנו, מדינת ישראל, החברה הישראלית, אנחנו הבאנו אותם הנה. אנחנו זקוקים להן, לעבודתן הקשה והמדכאת. אין לה תחליף. ובכן, מדוע נעדר קולם של העובדים מישיבה על הצעת חוק אשר משמעותה לגבי אופן ההעסקה וטיבה היא הרת גורל לאותם עשרות אלפי עובדות? ובכן, נדמה שאין צורך להשיב. הן לא חלק מהחברה הישראלית. הן נתפסות על ידי נבחרי הציבור, על ידי גורמי הממשל, ככלי בלבד. כלי להעביר את האחריות המדינתית, המוסרית, החברתית, האישית שלנו לנזקקים לסיעוד, לאותן כתפיים צרות ושקופות של עובדות הסיעוד.