מאת: מירב ארלוזרוב, The Marker
המאבק בין צבי אקשטיין, המשנה הנוכחי לנגיד בנק ישראל, לאביה ספיבק, המשנה לשעבר, מתקרב להכרעה: האם הקבלנים יידרשו לוותר על 3,000 עובדים זרים בענף הבנייה ביולי.
מזמן לא נראה כאן קרב איתנים שכזה – קרב לחיים ולמוות, מלווה בעבודות מנומקות מחד גיסא ובהשמצות פראיות מאידך גיסא, בין שניים מהכלכלנים הבולטים בישראל. שניהם פרופסורים לכלכלה, שניהם משנים לנגיד בנק ישראל. האחד הוא המשנה הנוכחי לנגיד, פרופ' צבי אקשטיין, מומחה בעל שם עולמי בתחום כלכלת העבודה. השני הוא פרופ' אביה ספיבק, המשנה הקודם לנגיד בנק ישראל ואחד הכלכלנים הבולטים המובילים כיום את הקו החברתי בישראל.
שניהם נאבקים זה בזה סביב סוגיה כבדת משקל, ובעיקר כבדת כסף: אם חברות כוח האדם והקבלנים יצטרכו לוותר על העסקת עובדים זרים (סינים בעיקר) בבניין. בשלב הראשון, השאלה היא אם הם יצטרכו לוותר על העסקת 3,000 עובדים זרים בבניין כבר ביולי הקרוב.
מי שמוביל את הקו הקורא להפסקת העסקתם של עובדים זרים בבניין בישראל, באופן סופי ומוחלט, הוא המשנה לנגיד אקשטיין. אקשטיין עמד בראש הוועדה הבינמשרדית לקביעת מדיניות הממשלה להעסקת עובדים זרים, ושם הוא קבע נחרצות כי הסינים העובדים בבניין מביאים להידרדרות השכר בענף, ולהדרתם של עובדים ישראלים מענף זה. בעיקר, כמובן, ערבים ישראלים.
ברוח ההמלצות שלו קיבלה הממשלה החלטה על הפחתת מספר העובדים הזרים בבניין מכ-8,000 כיום לאפס עד 2012. קבוצה ראשונה של 3,000 סינים צריכה לצאת את שערי ישראל כבר בתחילת יולי.
לנוכח החלטת הממשלה שמועד ביצועה מתקרב, איגוד חברות כוח האדם הזר בענף הבנייה והתאחדות הקבלנים שכרו את שירותיו של המשנה הקודם, אביה ספיבק, כדי שיציג עבודה כלכלית המוכיחה מדוע אי אפשר בלי עובדים זרים בבניין. ספיבק, שכתב את העבודה עם הכלכלן מאיר אמיר, נותן גילוי נאות לכך שמדובר בעבודה מוזמנת על ידי גופים מעוניינים – אבל מיד מוסיף ומבהיר כי "מובן מאליו שהעבודה משקפת רק את עמדתנו המקצועית".
בעשרות עמודי הניתוח הכלכלי שלהם מתמקדים ספיבק ומאיר, בלי להסתיר כלל את כוונותיהם, בסתירת טענותיו של אקשטיין. סתירה, תרתי משמע. אקשטיין מצטט את הנתונים של הלשכה המרכזית לסטטסיטיקה, שמהם עולה כי ענף הבנייה מעסיק עשרות אלפי עובדים זרים לא חוקיים.
לטענת אקשטיין, העסקת עובדים זרים לא חוקיים מביאה לקריסת השכר בענף ולהדרת העובדים הישראלים ממנו. עם זאת מספרם של העובדים הזרים הלא החוקיים בבניין פחת דרמטית בעשור האחרון – מכ-80 אלף בתחילת העשור לכ-8,000 כיום – ואת מקומם תפסו פלסטינים וכן ערבים ישראלים.
אקשטיין מצטט שוב את הלמ"ס, שעל פי נתוניה כ-35 אלף ישראלים החלו לעבוד בבניין בשנים האחרונות. מכאן מסיק אקשטיין כי הלחץ על ענף הבניין לצמצם את העסקת העובדים הזרים נשא פירות – השכר השתפר, הערבים הישראלים התחילו לחזור, ובלית ברירה גם הענף עבר תהליכים של תיעוש והתייעלות.
מכאן מסיק אקשטיין כי אין מניעה להוציא מהענף גם את 8,000 הסינים האחרונים – וזאת על אף שברור כי הסינים עובדים 200-250 שעות בחודש ונחשבים לעובדים מעולים.
סטירת לחי ללמ"ס
ספיבק ומאיר, כאמור, מתמקדים בהפרכת טענותיו של אקשטיין. לשם כך הם מתחילים עם סטירת לחי ללמ"ס, שאת נתוניה הם מבטלים בבוז. "משיחות שניהלנו עם קבלנים", הם כותבים, "התרשמנו כי לעומת הדיווח הכמותי על העובדים הישראלים, שהוא מדויק ואמין, הדיווח על הפלסטינים והזרים אינו משקף את המציאות".
נתוני הלמ"ס, לפיכך, נפסלים בידי ספיבק ומאיר בטענה כי הם מבוססים על אומדנים, ולא על בדיקות מדגמיות בשטח. תחת זו, ספיבק ומאיר מסתמכים על נתונים משיחות, בעיקר עם קבלנים וחברות כוח אדם.
קשה להתרשם כי הקבלנים, והחברות המייבאות את העובדים הזרים, הם מקור אמין לאספקת נתונים במקרה זה, אבל לספיבק ומאיר יש חיים קלים – אין אף אחד שיכול להציג נתונים אמינים יותר. פרט ללמ"ס, כמובן. אבל את הלמ"ס הם פוסלים.
עם גישה בריאה שכזו לבסיס הנתונים – מצד שני הצדדים – ספיבק ומאיר יוצאים להפריך את נתוניהם של אקשטיין והלמ"ס אחד לאחד. זה לא נכון שיש כמה עשרות אלפי עובדים זרים לא חוקיים בענף הבניין, אלא כמה מאות בודדות לכל היותר. זה לא נכון ששכרם של הסינים נמוך – שכרם כפול משכר המינימום, 40-50 שקלים לשעה.
זה לא נכון שעשרות אלפי ערבים ישראלים נכנסו לעבודה בבניין בשנים האחרונות, טוענים ספיבק ומאיר, הם אכן נכנסו, אבל רק לעבודות הקלות (היבשות). לעבודות הבניין המלוכלכות והקשות, מה שקרוי בעגה המקצועית "עבודות רטובות" (טיח, ריצוף או בנייה עם מלט), לא נכנס אף ישראלי נוסף בשנים האחרונות. בענף זה עובד מספר קבוע של 20 אלף ערבים ישראלים, ואין סיכוי שיותר ערבים ישראלים ייכנסו – עובדה שהם אינם נכנסים למרות עליית השכר בענף.
את כל הנתונים שלהם שואבים ספיבק ואמיר משיחות בעיקר עם קבלנים. בנוגע לנתוני השכר של העובדים הזרים – הם טוענים גם "לבדיקות עצמיות" שלהם. באותה הזדמנות הם מתארים איך העסקת העובדים הזרים באמצעות תאגידי כוח אדם שיפרה את מצבם של העובדים הזרים עצמם, ומסיקים גם את המסקנה המעניינת כי "דומה שהאינטרס של העובדים חופף לאינטרס של המעסיקים הישירים, תאגידי כוח האדם, הקבלנים שבאתרים, וגם של ענף הבנייה והמשק בכללו". ממש חזון אחרית הימים.
מכאן מגיעים ספיבק ומאיר למסקנה שלהם: לא ניתן להחליף את העובדים הזרים, שבלעדיהם אין מי שיעבוד בעבודות הבניין הרטובות. הפחתת מספר העובדים הזרים בשנים האחרונות הביאה לירידה במספר התחלות הבנייה – והיא הסיבה להתייקרות מחירי הדירות בישראל.
הפאנץ' ליין הוא שכל הפחתה נוספת במספר העובדים הזרים, כמובן, תביא לעוד התייקרות במחירי הדירות – בשל חוסר יכולת למצוא עובדים חליפיים להם. זהו כמובן האיום הלא מסווה, שהקבלנים וחברות כוח האדם שמחים לנפנף בו, מול פניהם של הפוליטקאים: על מצפונכם המשך ההתייקרות של מחירי הדירות, אם תתעקשו על גירוש העובדים הזרים.
אקשטיין, מצד שני, מבטל את הטענה הזו של ספיבק ומאיר כלאחר יד. "עובדה שמחירי הדירות עלו ב-20% בשנה האחרונה, על אף שלא היה כל שינוי במספר העובדים הזרים או בשכרם", הוא אומר. "המחקר של בנק ישראל לימד כי התייקרות הדירות נובעת מביקושים גואים ומעלייה במחירי הקרקעות, ולא בגלל התייקרות עלויות הבנייה".
בשלב האחרון והסופי שלה, העבודה של ספיבק ומאיר נוטשת את הפסים האלגנטיים ועובדת למהלומות מילוליות ממש – זאת כאשר הם ניגשים לנתח אמפירית את העבודה הכלכלית שעשה אקשטיין, במסגרת הוועדה בראשותו, על שוק העבודה בענף הבנייה.
את המסקנות העיקריות בעבודה של אקשטיין מכנים ספיבק ומאיר: "הנחות, שנעשו ללא שום הצדקה סטסטיסטית או אחרת". בהמשך הם מוסיפים בעדינות כי "במינימום, כאשר מניחים הנחות כאלה, יש צורך להסביר את ההיגיון שבהן. לא מצאנו הסברים כאלו". והם מסיימים באמירה העוקצנית באופן בוטה: "עקומת היצע כוח האדם לביצוע עבודות רטובות, שציירה לה ועדת אקשטיין, אינה קיימת במציאות, והיא יציר תחאורטי וחסר בסיס מחקרי".
גם פרופסורים, מתברר, יודעים איך להחליף מהלומות – במיוחד כאשר יש הרבה כסף במשחק הזה. ספיבק חוזר ומדגיש כי הדבר שהיה הכי חשוב מבחינתו בעבודה, הוא לחשוף כיצד מתקבלות החלטות מדיניות במדינת ישראל – בלי בדיקה בסיסית של מסד הנתונים, ותוך הסתמכות עיוורת על נתוני הלמ"ס.
אלא שהפוסל במומו פוסל – הנתונים של ספיבק ומאיר מבוססים בעיקר על עדויות, לא ממש אמינות, של מקורות אינטרסנטיים בענף. גורמים שעלולים להפסיד הרבה מואד כסף – בעיקר חברות כוח האדם – אם יכרתו את ענף יבוא העובדים הזרים לבניין.
ובל נשכח, אחרי כל האגו של הפרופסורים לכלכלה – זהו הדבר העומד כאן למבחן. אם ממשלת ישראל תעמוד בהחלטתה להפחית את מספר העובדים הזרים לאפס ב-2012, או אם היא תיבהל מהתחזיות כי הפחתת העובדים הזרים תביא להתיקרות מחירי הנדל"ן, ותחזור בה מהחלטתה.
מהלמ"ס נמסר בתגובה כי מאחר שמדובר בעובדים לא חוקיים, נתוני הלמ"ס אכן צפויים להיות לא מספיק מהימנים. עם זאת בלמ"ס הדגישו כי הנתונים נאספים על פי שיטות המחקר המתקדמות והבדוקות ביותר, וכי אין מקור נתונים מהימן יותר.
