מאת: חדוה ישכר
יש יסוד להנחה שמהגרי עבודה, המכונים אצלנו עובדים זרים, אינם מודעים לתפקיד הגדול שיועד להם, כבר מתחילת שנות ה-90, בכלכלה הפוליטית בישראל. אין ספק שהצלחתם בביצוע המשימה לא תקנה להם זכויות אזרחיות, לא כל שכן תוספת שכר. לדעת רבים הגירת עבודה קשורה בתהליכי הגלובליזציה ופתיחת השווקים. ואולם הסוציולוגיות אדריאנה קמפ ורבקה רייכמן מוכיחות לנו בספרן החדש, שמהגרי ומהגרות עבודה הובאו לכאן עקב החלטות פוליטיות הקשורות בשינויים שחלו ביחסי הכוח שבין המדינה, השוק והחברה האזרחית. כותרת ספרן, "עובדים וזרים", מבטאת במדוייק את הנתק המוסרי והפוליטי הקיים בין מהגרי העבודה ובין המדינה והחברה שמקבלות אותם כעובדים ועובדות, אך לא כבני אדם; כעובדות ועובדים, אך לעולם זרות וזרים.
התופעה של הגירת עבודה בישראל דומה במובנים רבים למה שמתרחש בשאר העולם. ואולם בישראל, כמו בישראל, יש לה גם תכונות ייחודיות. טענתו המרכזית של הספר, המסכם מחקר היסטורי וחברתי-פוליטי שקמפ ורייכמן ערכו במשך כעשר שנים, היא שהגירת העבודה בישראל, התפתחותה ואופייה, התגבשו כחלק מרכזי בכלכלה הפוליטית של שנות ה-90. באותו עשור התארגנו מחדש היחסים הפוליטיים, הכלכליים והתרבותיים במדינה בשלושה ממדים חשובים: הסכסוך הישראלי-פלסטיני, כלכלת שוק העבודה והפוליטיקה של אזרחות וזהות במדינה בעלת צביון אתני-לאומי יהודי. לטענת המחברות, הגירת עבודה בישראל קשורה לחיבור ההדוק שבין הכלכלה הפוליטית ה"חדשה" של המדינה הניאו-ליברלית ובין הפוליטיקה ה"ישנה" של גבולות וסכסוך לאומי. בד בבד עם הסכמי אוסלו, שנחתמו בשנים 1993 – 1994, ותחילת תהליכי ההפרדה בין הפלסטינים לישראל, יועד למהגרי העבודה תפקיד נוסף על עבודה נטו והוא, לבלום זעזועים צפויים במעבר של המדינה מחברת רווחה למדינת "כוח עבודה", המיטיבה עם המעסיקים, מגמישה את העבודה ומחלישה את כוח המיקוח של העובדים.
מדיניות הסגרים וההפרדה שהנהיגה ישראל בשטחים הכבושים ביחס לפלסטינים, היתה התנאי לגיוס מהגרי עבודה והפיכתם מחלופה זמנית לעובדים הפלסטינים ל"עובדה בשטח" דומיננטית ומתמשכת. המחברות טוענות כי אלמלא תוכנית ההפרדה שהבשילה באוסלו, היתה התופעה של הגירת העבודה נשארת שולית בעולם העבודה, כפי שהיתה בעשור שקדם לתקופת אוסלו, ולא הופכת לתופעה קבועה בחיי המדינה. מהגרי עבודה נתפשו בשנות התשעים, תחילה כחלופה לעובדים הפלסטינים המעוכבים על ידי סגר ועוצר, אחר כך גם ככוח הרתעה נגדם ובסופו של דבר כאמצעי לניהול הסכסוך בזירת שוק העבודה. וזאת בנוסף לגל ההגירה הגדול מברית המועצות לשעבר. קמפ ורייכמן מציינות שבתקופה זו הקימה המדינה גדר הפרדה וירטואלית בין הישראלים לפלסטינים, שקדמה בכעשור לגדר ההפרדה המוחשית הנבנית בשטחים הכבושים. הממד השלישי קשור לשינוי שחל באופי המדינה בעת שהפכה בפועל ממדינת עלייה יהודית למדינת הגירה רב-אתנית. הגירה זו מנהלת יחסים מתוחים עם הממסד האידאולוגי והמוסדי, המגדיר את המדינה כיהודית. הגירת עבודה היא, איפוא, הצומת המפגיש את הכלכלה הפוליטית הניאו-ליברלית ה"נזילה" עם הגיאופוליטיקה המוצקה של ישראל כמדינת לאום, במפגש טעון ומרובה סתירות.
מהגרי עבודה נתפשים כמי שזקוקים ואף משתוקקים לעבוד בישראל, ואילו המדינה מוחזקת כמי שנעתרת, כמעט נאלצת להסכים להעסקתם. לפיכך היא פוטרת את עצמה מעול האחריות שנוכחות העובדים כופה עליה. מאז שנות התשעים מנהלות הממשלות השונות מדיניות מזגזגת בעניין מהגרי העבודה, מתוך אשליה רווחת שניתן להביא עובדים זרים בשעת מחסור ולהיפטר מהם בעת הצורך למשל, בתקופות של חוסר עבודה.
במהלך הזמן התרגלנו לחיות עם מסר כפול שהפך לבן לווייתה הקבוע של הגירת העבודה. בשעה שיד ממשלתית אחת חותמת על הגדלת מספרם של מהגרי עבודה בחקלאות, בבניין או בסיעוד, מזהיר פה מוסדי אחר מפני תלותו של המשק בעובדים זרים ומכריז על החזרת העבודה העברית הביתה. כך או אחרת גם עולבים בעובדים בכינויים כגון, [כולם מתוך הספר], סרטן בלב האומה, אינפקציה, פצצת זמן חברתית, איום דמוגרפי ומכונות עבודה. את הכינוי "מטרד ביטחוני" השאירו לעובדים הפלסטינים.
התלות שפיתחנו בעובדים בשכר נמוך וכמעט בלי זכויות סוציאליות, היא תוצר הכיבוש. חובבי הלקחים ימצאו עניין בנתון הבא: עד להתנתקות עבדו בשירותן של אלף ומאתיים משפחות מתנחלים ברצועת עזה 600 מהגרי עבודה וכ-1200 פועלים פלסטינים. במאמר של אלוף בן שפורסם ב"הארץ" בפברואר 1994, מצוטט שמעון פרס שאמר על נצרים ש"הוא ישוב בן 28 משפחות הזקוקות לפועלים מתאילנד – מה ההיגיון להחזיק בו?" אך חקלאי השטחים הכבושים לא היו שחקנים בודדים על בימת ה"פוליטיקה של לקוחות", כפי שקמפ ורייכמן מכנות את מכבש הלחצים שהופעל על השלטון מצד בעלי עניין ובעלי הון המקורבים לשלטון. במטרה להגמיש את שוק העבודה ולהוזיל את העבודה עוררו גופים רבי-כוח כמו, תנועת המושבים, חברות בניה וכוח אדם את אפקט הפאניקה [קץ החקלאות, הקפאת הבנייה, ייקור דירות] שהחליש את כוח ההתנגדות של הממשלה. את הצידוקים לפתיחת שוק העבודה להגירה סיפקה ומספקת מערכת הביטחון באמצעות מדיניות הסגר והכתר בשטחים הכבושים. סכומי כסף דמיוניים עוברים מיד ליד בשוק השחור של הגירת העבודה, הפועל במקביל לפעילותם של הכוחות הרשמיים.
ב-2002 העריך שר העבודה והרווחה דאז, שלמה בניזרי, את הסחר בעובדים זרים כעסק "שמגלגל על פי הערכות כ-3 מיליארד דולר".
כיום מהווים מהגרי העבודה קבוצה חברתית חדשה של לא-אזרחים החיים בשולי החברה ומשתדלים לשמור על אי-ניראותם. מספרם מוערך ב-205 אלף, מהם קצת למעלה מ-100 אלף חסרי היתר. בדרום תל אביב חזרו הדירות שהתרוקנו בתקופת הגירוש הברוטלי, שהחלה עם הקמת מנהלת ומשטרת ההגירה באוגוסט 2002 ונמשכה כשנתיים, והתמלאו בדיירים.
קמפ ורייכמן אינן מסתירות את ביקורתן הנוקבת על נוקשותה של ישראל, המשתמשת במהגרי עבודה כאמצעי בלבד, ומתכחשת לאחריותה לצרכיהם ולזכויותיהם.
בדפוסי הוויסות והפיקוח המופעלים על העובדים הן מזהות מעין הודאה ממשלתית בעובדה, שמהגרי עבודה מהווים גם קטגוריה חברתית ואנושית שמצליחה לחמוק מן ההגדרות שבחוק. המאמץ המדינתי להדק את הפיקוח על ניידות העובדים ולעקור מהם כל מחשבה על אפשרות של התאזרחות, מבטא בו בזמן גם הבנה שהגירת עבודה היא סוג של הגירה. ומעניין שהסימנים להחלשותו של השלטון בעידן ההפרטות אינם ניכרים בכל מה שנוגע למהגרי עבודה. ובזמן שארגונים חברתיים מדברים בשפת זכויות אדם, שומעים קובעי המדיניות צלילים שהם מזהים כאיומים דמוגרפיים על הרוב היהודי בהקשר ההגירה, וכסיכון סוציאליסטי בהקשר השוק הגמיש והפתוח, ומתגלים כשומרי סף נחושים ורבי עוצמה.
הכלי המרכזי בפיקוח המשמעתי על מהגרי העבודה היה הסדר הכבילה של העובדים למעסיקיהם. על פי הסדר הכבילה הוענקו היתרי העסקה למעסיקים ולא לעובדים עצמם. בדרכונם של העובדים הוטבע שם המעסיק ונאסר עליהם לעבוד אצל מעסיק אחר במשך כל זמן שהותם בארץ. באופן זה הופרט הפיקוח על העובדים והופקד בידי המעסיקים שנהנו מכעין בעלות על עובדיהם. לארגוני הזכויות, שעמדו על מרכזיותו של הסדר הכבילה בכלכלה הפוליטית של הגירת העבודה, לא נותר אלא לעתור נגדו בבג"ץ. בשנת 2002 היגישו הארגונים קו לעובד, מוקד סיוע לעובדים זרים, האגודה לזכויות האזרח, רופאים לזכויות אדם, מרכז אדוה ועמותת מחויבות לשלום וצדק חברתי, באמצעות עורכת הדין עינת אלבין מהתוכנית למשפט ורווחה באוניברסיטת תל אביב, עתירה לבית המשפט העליון לביטול הסדר הכבילה.
ארבע שנים אחרי, במרץ 2006, פסק בג"ץ את פסיקתו, הנחשבת לאחד ההישגים הגדולים של ארגוני הזכויות, וקבע, שהסדר הכבילה "הסוגר על העובד סביב סביב" הוא כעין "עבדות בגרסה מודרנית". בית המשפט הורה לגבש בתוך ששה חודשים הסדר חלופי להעסקת מהגרי עבודה, אשר לא יכבול את העובד למעסיקו.
שאלתי את חנה זהר, מנהלת קו לעובד, מה השתנה בעקבות פסיקת בג"ץ בשנה האחרונה. לדבריה, הכבילה כיום היא "פחות הרמטית". שם המעסיק כבר אינו מוטבע בדרכון העובדים והם נפטרו מן החובה להציג מכתב שחרור ממעסיקיהם כדי לקבל ויזה זמנית. ואולם מחשבי משרד הפנים עדיין משייכים את העובד למעסיקו, ובענייני מינהל האוכלוסין כידוע, המיניסטריון הוא החוק. ההסדר החדש, מוסיפה זהר, ביטל למעשה את ההגבלה על כניסתן של עובדות סיעוד לישראל ועקב כך נוצר עודף היצע על הביקוש. לאחרונה מתרבים הסימנים לאבטלה בקרב עובדות הסיעוד ולהפחתה בשכרן. לטענתה, באופן זה מסבסדת הממשלה את הענף.
בחקלאות המצב דומה למדיי. חברות כוח-אדם מעוניינות להביא עובדים חדשים המשלמים להם דמי תיווך גבוהים, אך משרדי הפנים והתמ"ת אינם מתנים את הבאת העובדים החדשים במציאת תעסוקה לעובדים הוותיקים. לכן גם בתחום זה מתקשים העובדים למצוא מעסיקים, ומחוסר ברירה הם נשארים, לעיתים קרובות, לעבוד אצל מעסיקים מנצלים ועושקים. קו לעובד דורש, במקרים כאלה, לתת לעובדים היתר עבודה פתוח, בדומה לזה שניתן כיום לפליטים עובדים, שיאפשר להם חיפוש חופשי אחר מעסיקים. בתחום הבניין מכריזה הממשלה מידי פעם על "שמים סגורים" לעובדים חדשים, וכך יכולים הוותיקים לנצל את ההזדמנות ולהחליף את מעסיקם באחר. אם כך, יש הסדרים חדשים אך אין לצפות מהם ליצירת סדר אנושי חדש.
היום פורסמה תוכנית שנהגתה במשרד האוצר ובבנק ישראל לצמצום קיצוני במספרם של מהגרי העבודה, בעיקר בענפי החקלאות והסיעוד התלויים כמעט לגמרי בהגירת עבודה. על פי המתוכנן, תוקם במשרד הפנים רשות הגירה חדשה בעלת סמכויות אכיפה ופיקוח נרחבות ביותר. מהפך? נחכה ונראה. לפי שעה אין לקמפ ולרייכמן סיבה ממשית לעדכן את ספרן המומלץ.
