מאת: נועה שאואר, רכזת תחום עובדי חקלאות בקו לעובד
לכפר ויתקין הגענו בעקבות תלונות חוזרות ונשנות מצד העובדים על אי תשלום שכר מינימום ותנאי מגורים מחפירים. במקום שוהים 30 עובדים המועסקים על ידי חברה חקלאית לייצוא פרחים, כעשרה מהם משתלמים בחקלאות מאוגנדה. העובדים מפוזרים ברחבי המשק החקלאי כאשר במגורים בהם ביקרנו, מתגוררים באופן קבוע כשבעה עובדים.
העובדים במקום משתכרים כ-130 ₪ ליום עבודה בן שמונה שעות, וכן 19₪ לכל שעה נוספת. בחישוב כולל מועסק כל עובד כ-300 שעות בחודש בממוצע. רוב העובדים, הגיעו לישראל טרם חתימת ההסכם הבילטראלי בין ישראל ותאילנד, ולכן נדרשו לשלם כ- 350,000 באט תאילנדי בכדי להגיע לפה, כ37,033.16 ₪
את משכורתם החודשית העובדים מקבלים מהמעסיק, חלק במזומן וחלק נשלח לחשבונות הבנק של העובדים בתאילנד. העובדים לא מקבלים אישורי העברה או כל מסמך אחר המעיד על גובה משכורתם, לרבות תלושי שכר. בכל חודש, מתקשרים העובדים לבני משפחתם בתאילנד על מנת לבדוק כמה כסף הגיע ומה שאר החליפין באותו חודש, רק כך הם מצליחים לעקוב אחר כספם.
למרות החובה לסייע למהגרי עבודה בתחום החקלאות לפתוח חשבונות בנק בישראל בכדי להסדיר את העברת המשכורות והחזקת הכסף עבור העובדים, מעולם לא נפתחו חשבונות כאלו בישראל. הסברנו לעובדים כי קיימת אפשרות לשלוח את כספם בעצמם דרך שירותי הבנקאות של בנק הדואר, וכי יוכלו לעשות זאת בהוראת קבע. באמצעות חשבונות בנק, הסברנו, יוכלו העובדים לעקוב אחר המשכורות שלהם וכל העברה בנקאית תהיה בידם ובאחריותם. העברנו להם עלונים שהבאנו מבעוד מועד, המסבירים על אפשרויות הבנקאיות בישראל.
העובדים מרססים את הגידולים כל יום, במשך 4 שעות ביום. בניסיון להגן על עצמם מפני הכימיקלים, העובדים משתמשים בחולצת בד פשוטה בלבד, אותה הם שמים על הפנים. לדבריהם לפעמים המעסיק נותן לעובדים מסיכת מנתחים, גם היא מבד. כששאלנו אותם אם הם קיבלו הדרכה לשימוש נאות ובטוח בכימיקלים הם חייכו ואמרו כולם "יאללה יאללה", זו ההדרכה היחידה שקיבלו.
כתוצאה משימוש לא מוגן בחומרי הדברה, סובלים העובדים מכאבי ראש, סחרחורות ולעיתים הקאות. העובדים טענו שבמקרים בהם פנו למעסיק וסיפרו שהם סובלים מבעיה רפואית חמורה, הזעיק המעסיק רופא עבורם. אולם, העובדים מספרים כי אינם מסוגלים לפנות לרופא בצורה עצמאית מאחר ואינם דוברים את השפה. לפיכך, במידה ואין המדובר בבעיה חמורה כגון תאונת עבודה מוחשית, לא יזכו לראות רופא. שאלנו את העובדים על מקרי מוות של עובדים תאילנדים בכפר ויתקין. העובדים שמעו על מספר מקרים בהם נפטרו עובדים, ואמרו שגישת המעסיק אליהם היא "שאם פרחים מתים זה לא בסדר, אם תאילנדי מת זה בסדר".
בקרוון קטן בו הוצמדו מיטות מתגוררים 7 עובדים ביחד, בדוחק ומחנק. השירותים והמקלחת נמצאים מחוץ לקרוון, תא שירותים אחד לשבעת העובדים ומקלחת אחת. שטח מגורי העובדים (הקרוון והשירותים) נמצא בצמוד לחממות הפרחים, בהן הטמפרטורה הבילה תמידית ומגיעה עד ל-60 מעלות. בין שטח המגורים לחממות יש הפרדה של רשת בלבד, ואזור המגורים מקורה בעזרת יריעת ניילון ורשת צל שחורה. חלונות מבנה השינה פונים בחלקם לחממות גידול הפרחים. הקרבה לחממות ואיטום אזור המגורים מונע מאויר להיכנס לאזור המגורים וניכר כי קשה מאוד לנשום בתוך הקרוון ומחוצה לו. בשל המחנק והחום הכבד חלק מהעובדים נאלצים לישון מחוץ לקרוון, אך עדיין מתחת לכיסוי הפלסטיק.
לעובדים במקום אין מכונת כביסה או מטבח ראוי. הם מכבסים ביד ומבשלים במבנה מאולתר שמשמש כמטבח. אזור המטבח מורכב משאריות של חומרי בניה שונים, כגון אסבסט ופלסטיק, שיחד הורכבו לחלל מקורה בו יש כיריים, תנור וכיור. בחלל זה ניצב מזרון נוסף לאחד העובדים שנאלץ לישון במטבח, מפאת חוסר מקום וחוסר אויר בקרוון השינה.
במהלך המפגש ברור היה כי העובדים איתם נפגשנו, על אף שמודעים להפרות רבות של זכויותיהם, מבוהלים ומפחדים מאוד להתלונן. העובדים הדגישו וביקשו שלא נציין את שמותיהם במסמכים או פרסומים. חששם נובע מאירוע שהתרחש לפני זמן מה, בו עובדים של מעסיק אחר התלוננו על תנאי העבודה ולאחר מכן המעסיק גרר חלק מהם לאוטו, והעלימם מהמשק. העובדים לא ידעו אם אותם "מתלוננים" גורשו לתאילנד או הועברו למעסיק אחר, אך הם אינם מוכנים לסכן את מקום עבודתם לפני שיחזירו את החובות שלקחו בכדי להגיע לארץ וירוויחו מעט כסף.
במהלך המפגש פגשנו גם סטודנטים לחקלאות מאוגנדה. הסטודנטים, בוגרי תואר ראשון במדעי החקלאות בארצם, הגיעו לישראל במסגרת תוכנית "אגרוסטדיס" למשתלמים בחקלאות. הסטודנטים מספרים כי טרם הגעתם לישראל נאמר להם כי יגיעו לארץ על תקן יועצים ותלמידים, ומטרתם ללמוד על טכנולוגיות הגידול השונות בישראל, וכי ציפו לעבוד עם ישראלים, ללמוד על החקלאות בישראל וללמוד בזמנם הפנוי. כיום הסטודנטים מבינים כי למעשה הם עובדים לכל דבר. מיד כשנחתו אספו אותם החקלאים משדה התעופה היישר למשקים החקלאיים וזירזו אותם לעבודה עוד באותו היום, זאת למרות שהגיעו עם ויזת סטודנט וללא כוונה לעבוד בהיקפי שעות הנדרשים מהם.
הסטודנטים סיפרו לנו שהם לא לומדים כיצד לגדל את הפרחים בטכנולוגיות שונות ולא ערים לתהליך החקלאי, אלא קוטפים את הפרחים בלבד. בהתחלה מוקמו הסטודנטים במושב בצרה שם עבדו באופן קבלני – בעבור כל ארגז תפוזים שאספו, קיבלו תשלום. עוד סיפרו כי כשעבדו בבצרה הוכרחו לחתום על מסמך לפיו במידה ולחקלאי המעסיק אין כסף לשלם לסטודנט בסוף התהליך עבור עבודתו, על הסטודנט לחזור לאוגנדה.
פעם בשבוע מגיעים הסטודנטים ליום לימודים במכללת רופין. המורים שלהם מגיעים מתוכנית "אגרוסטדיס" ומתחלפים באופן תדיר. כל המורים אומרים לסטודנטים שהם עובדים ולא תלמידים. איתם בתוכנים הם נפגשים עם סטודנטים ממלאווי, רואנדה, הפיליפינים, לאוס, זמביה ועוד. סה"כ הסטודנטים מספרים לנו כי הם יודעים על כ-1200 סטודנטים הנמצאים בארץ כיום. הסטודנטים משלמים לאגרוסטדיס 1040 ₪ בחודש עבור השתתפות בתוכנית.
הסטודנטים סיפרו לנו כי לפני כמה חודשים, סטודנט נדרס ורגלו נמחצה באזור המגורים של המשק החקלאי. הסטודנט פונה לבית חולים רק לאחר ששאר הסטודנטים שבתו ואיימו שלא יעבדו אם לא יקבל טיפול רפואי. במקרה אחר, הם מספרים, תלונה הובילה לגירוש שלושה מן הסטודנטים חזרה לאוגנדה. את המגורשים העירו בחמש בבוקר ולקחו אותם לשדה התעופה ללא הודעה מוקדמת, מבלי שאפילו ניתנה למגורשים אפשרות להחליף כסף.
הן העובדים והן הסטודנטים פחדו מאוד להתלונן על תנאי מגוריהם והעסקתם. חיזקנו את העובדים והסברנו להם מהן הזכויות המגיעות להם כעובדים בישראל. יחד עם זאת, ברשותם ובעילום שם, העברנו את כל המידע למשרד הכלכלה ולרשות ההגירה וכן דאגנו לדווח לאיחוד האירופאי על המעסיק המייצא את תוצרתו לשם. אין כל ספק כי ביקור קצר ככל שיהיה של מפקחי הרשויות השונות במגורי העובדים יעלה ממצאים דומים, כי מדובר בהזנחה מחפירה של בני אדם שיכולה לגרום למוות. אנו מקווים כי אחריות בינלאומית ואכיפה אפקטיבית יועילו לעובדים במקום וישפרו את תנאי העסקתם ומגוריהם.
