09-03-2011

מאת: חני בן ישראל, עו"ד

יום האישה הבינלאומי מצוין מדי שנה ברחבי העולם בשמונה במרץ. יום זה מוקדש לציון הישגיה של תנועת הנשים למען שוויון זכויות והזדמנויות, תנאי העסקה נאותים והשתתפות שווה בחיים החברתיים והפוליטיים עבור כל הנשים.

האירועים שהובילו לכינונו של יום האישה הבינלאומי קשורים בקשר עמוק למחאה נגד תנאי ההעסקה הקשים והמפלים שהיו מנת חלקן של נשים מאז ומעולם. ב-8 במרץ 1857, פתחו מאות פועלות במפעלי הטקסטיל בניו-יורק בשביתת מחאה על שכרן הנמוך, על שעות העבודה הארוכות ועל התנאים המחפירים שהועסקו בהן. כמה עשורים לאחר מכן, תנועת הסופרג'יסטיות החלה לנחול הצלחה במאבקה למען זכות הצבעה שווה לנשים.

תנועת הנשים ידעה הישגים יפים נוספים, חלקם דרמטיים ממש, מאז המאה ה-19, תוצאת מאבקים נועזים ועיקשים. נשים ברחבי העולם זכו, לאחר מאבק ממושך, בזכות לקנין, בגישה לחינוך ולמוסדות להשכלה גבוהה, בגישה לשירותים רפואיים ובהשתתפות, הגם מוגבלת, בחיים הפוליטיים והציבוריים. אלימות נגד נשים על צורותיה עלתה על סדר יומן של מדינות רבות, והוכרה כתופעה המחייבת התייחסות נאותה אף במישור הבינלאומי. הפליית נשים מחמת הריון ולידה נאסרה בחוקיהן של חלק גדול מהמדינות, וכך גם הטרדה מינית במקום העבודה. בשנת 1979 החליטה העצרת הכללית של האו"ם לעגן באמנה בינלאומית את זכויותיהן של נשים ואת האיסור להפלותן, היא האמנה בדבר ביעור כל צורות האפליה נגד נשים, אשר נכנסה לתוקף בחודש ספטמבר 1981. האמנה זוכה לקונצנזוס בינלאומי נרחב, ומדינת ישראל הייתה בין המדינות הראשונות שהצטרפו אליה. בשנת 1991, עם אשרורה בידי הממשלה, האמנה נכנסה לתוקף לגבי ישראל.

ישראל מציינת בימים אלה 20 שנים לחברותה באמנה, ובצד זאת, אף 20 שנים של הגירת עבודה נרחבת לתחומיה, בעיקר ממדינות מזרח אסיה. נשים היוו, ועודן מהוות, רוב מכריע מקרב מהגרי העבודה שהגיעו לישראל במהלך תקופה זו, וששוהים בה כיום: למעלה מ-80% מהמועסקים בתחום הסיעוד הביתי – ענף ההעסקה הגדול ביותר עבור מהגרי עבודה – הן נשים. שורשיו של יום האישה הבינלאומי במאבק לתנאי העסקה נאותים עבור נשים, והעיתוי המיוחד בו מצוין יום האישה הבינלאומי השנה, הנם הזדמנות הולמת לבחון האם ובאיזו מידה הישגיה של תנועת הנשים אוצרים הבטחה אף עבור מהגרות עבודה, ואיזו רלוונטיות, אם כלל, נודעת להישגיה הכבירים עבורן.

כפי שנראה בדו"ח זה, להישגיה המשמעותיים ביותר של התנועה הפמיניסטית משמעות מוגבלת בלבד עבור מהגרות עבודה, אשר אינן נהנות, להלכה ולמעשה, מרבים מפירותיו של המאבק למען שוויון זכויות לנשים. במידה רבה, המציאות הפוליטית והחברתית, כמו גם האקלים הנורמטיבי, בו פועלות מהגרות עבודה בישראל כיום, אינם שונים בהרבה מהמציאות הפוליטית והאקלים הנורמטיבי שהיו נחלתן של פועלות הטקסטיל בסדנאות היזע של ניו יורק בשנת 1857. דו"ח זה מבקש להפנות זרקור כלפי התהום העמוקה, שעודה פעורה, בין ההבטחה החגיגית שישראל התחייבה בה לפני עשרים שנה – לקיים שוויון זכויות מלא עבור כל הנשים בישראל – למציאות חייהן המדכדכת, הבלתי חגיגית בעליל, של חלק מהנשים להן הבטחה זו ניתנה.

שטח הפקר 2011