"ההתמקדות במספר ההרוגים מובנת", אומרת עו"ד גדיר ניקולא מעמותת קו לעובד. "כי זה המחיר הכבד ביותר. אבל למרות הירידה במספר ההרוגים השנה, אנחנו לא רואים ירידה במספר התאונות, ולכן אני לא רואה שיפור בכלל בהשוואה לשנה הקודמת. זה כמעט מקרי. עניין של מזל".
השנה אירעו 255 תאונות (שיודעים עליהן) לעומת 246 בשנת 2016. עו"ד ניקולא אומרת ש"המזל שיחק לטובת הקבלנים. במקרה של תאונה שבה בנאדם נפצע בינוני אפילו לא יוציאו לו צו בטיחות ולא יסגרו את האתר. כמעט בכל התאונות הבינוניות אני פונה בפנייה רשמית למינהל הבטיחות בעבודה ומבקשת לדעת מה פעולות הפיקוח, מי החברות המעורבות וכדומה, ומקבלת תשובה רק על תאונות קשות או קטלניות. יש 100 ומשהו פניות רשמיות של קו לעובד שלא נענו. אלה תאונות שלא נספרות, אבל המחיר שלהן הרבה פעמים הוא נכות לכל החיים.
"המנופאי מהמנוף שקרס בבת ים, אלי שקולניק, הוגדר למשל כפצוע בינוני, והוא היה חודשים בבית חולים ובשיקום. זה מעוות שמספר ההרוגים הוא הקריטריון היחיד. הקריטריון צריך להיות מספר התאונות. כשבודקים כמה ביטוח לאומי משלם לעובד בניין שנפצע או כמה ימי היעדרות יש לעובד בניין – רואים שזה הכי הרבה ביחס לאחרים, כי הפציעות מאוד משמעותיות. זה לא שנתפס להם הגב".
לקריאת הכתבה המלאה באתר גלובס – https://www.globes.co.il/news/article.aspx?did=1001217515
