אתה ארגנטינאי.
מודה באשמה! בשנות ה-80' הגעתי מבואנוס איירס לישראל, לירושלים, אחרי שסיימתי את לימודיי באוניברסיטה. בני משפחתי לא באו איתי, אבל מהר מאד התאחדתי כאן עם חברים שעלו לפניי מארגנטינה: שמאלנים ששיחקו כדורגל. אבא של מיכל גרינברג-כורך, למשל, היה חלק מקבוצת הכדורגל שלנו, ושמחתי לפגוש את הבת שלו בקו לעובד. במשחקים שלנו זה עבד ככה: משחקים כדורגל ואחר כך הולכים לאחד הבתים כדי לדבר על פוליטיקה. זה עבד נהדר עד שבאו שחקנים חדשים, עם דעות שונות משלנו…
אז זה נגמר? ויתרת על כדורגל בגלל פוליטיקה?
לא, אבל זה השתנה. היום אני אוהד את הפועל קטמון והפועל תל אביב, למשל, אבל גם כאן חלו שינויים: מספיק שבא מישהו עם כסף וקונה שחקנים (הכדורגל הופרט הרי) והכדורגל משתנה לך מול העיניים…
נשמע שאתה אדם עם תפיסות עולם מאד מגובשות.
מאז ומתמיד התעניינתי בזכויות אדם, וכשהגעתי לישראל הבנתי שאני יכול להתפרנס מעבודתי כמנהל כספים גם בארגונים ועמותות, מה שלא היה קיים בארץ המוצא שלי. בארגנטינה עבדת בתחום שלמדת, ובזמנך החופשי קידמת נושאים הקרובים ללבך. בישראל תחילה התנדבתי במוקד להגנת הפרט, אבל באגודה לזכויות האזרח חיפשו מנהל כספים ומצאתי את עצמי עובד במקצוע שלי בארגון זכויות אדם. עבדתי שם הרבה מאד שנים.
ואז הגיע קו לעובד…?
מקו לעובד הזמינו אותי לשמש כחבר בוועדת כספים והנהלה, זאת אומרת לייעץ בנושאים ספציפיים שאני מבין בהם. התאים לי מאד להתנדב בקו לעובד, כי אני חושב שזכויות עובדים זה אחד הדברים החשובים ביותר, וכשסיימתי לעבוד באגודה (ב-2017), אמרתי לעצמי שהגיע זמני להתנדב בתחום זכויות העובדים. שאלו אותי: "מתאים לך להתנדב בימי שלישי?". עניתי: "כן!". הודיעו לי שמבקשי המקלט זקוקים לי, ואני הגעתי לראות מה אפשר לעשות ואיך אפשר לתרום.
הבחירה בסיוע למבקשי מקלט הייתה טבעית לך? הזדהית איתם יותר דווקא כי היית מהגר?
בוודאי. אתה רואה את הקושי בשפה, את הקושי להבין את המנטליות המקומית, את היחס החשדני… הלוואי שמבקשי המקלט היו מגיעים לארץ עם הרגשה שרוצים ללכת לקראתם, כמו שאנחנו הרגשנו כשהגענו לכאן. אך במקום זאת הם חייבים לגור במקומות מסוימים ולמצוא את עצמם באווירה עוינת, מלאה בגזענות. אני התקבלתי בארץ בידיים פתוחות ולא צברתי תסכולים בקטע הזה כי היהדות עזרה לי, כי צבע העור שלי עזר לי, כי השפה בה דיברתי מצלצלת נחמד באוזן של המקומיים. הדרום אמריקאים נהנים ממיתוג חיובי, בניגוד למיתוג של מבקשי המקלט, העובדים הזרים והפלסטינים, ויש פער עצום ביחס אלינו.
ויש גם את עניין זכויות העובדים…
מבחינת החוק זה לא משנה מה הסטטוס של עובד בארץ, כולם זכאים לאותן זכויות. בפועל מעסיקים של מבקשי מקלט נצלניים מאד וראיתי איך העסיקו אותם בלי סוף, בתנאים גרועים, וניצלו את ייאושם להתפרנס כי ידעו שההשרדות שלהם תלויה בכך שהם יעבדו. ניצלו אותם כדרך אגב, סגרו ביזנס ולא שילמו חובות לעובדים, התנהגויות שמאפיינות ניצול של כוח אדם הנתפס כזול. המעסיקים רצו להמשיך ליהנות על חשבונם. היו לי כל מיני שיחות מוזרות עם מעסיקים, שחיפשו שפה משותפת עם המתנדבים: "למה אתה צריך לדאוג להם? אני טוב איתם…". ה"טוב" שהם התכוונו אליו היה שונה מאד מה"טוב" השמור לעובדים ישראלים. כשסיפרתי על הרקע המקצועי שלי, הם התפלאו ש"האנשים האלו" מעניינים אותי. אין להם מושג של סולידריות חברתית, ואני חושב שאפילו המעסיקים הטובים – ששילמו את כל החובות – ניצלו את הצורך של העובדים לעבוד בעבודות דחק, מלא שעות בשכר מינימום.
נראה לי ראוי לכתוב על האבחנות שלך בניחותא, בנפרד, כטקסט מעורר. זה מרתק! בינתיים אחזיר אותך לימים הראשונים שלך בקו לעובד…
כן. זו הייתה תקופה מבולגנת, מנכ"לית שנכנסה ומהר מאד התפטרה, וביקשו שאכנס לוועד המנהל כדי לעשות קצת סדר. בחרו בי.
זה נעים שזקוקים לך, דווקא בתקופה של כאוס…
נכון. אז הצלחתי להגיע בימי שלישי למשרד ולהתנדב כאמור במחלקה של נועה, ולסייע לאיריס מחיפה במענה לאימיילים. לפעמים יש שאלות מאד מעניינות שמגיעות במייל ואנשים כותבים לנו בציפייה לפרשנות של החוק, כך שהם בעצם פונים אליי כאל שופט. זה מוביל אותי להעמיק בחוקים ולדעת יותר, ואני מודה להם על ההזדמנות. זו חוויה פנטסטית. בוועד המנהל אני נהנה לבנות תקציב וצוות, ולבחון את הצרכים של הצוות בתוך ההנהלה, כך שלא במקרה הקמנו וועדת כספים כדי לסדר את הברדק ודברים התחילו להסתדר ולהשתפר. בחרנו בעדי כמנכ"לית, והיום יש בקו רזרבה שנותנת לארגון ביטחון לעתיד. אני ממש מבסוט שהתחלתי להתנדב בשיא הבלגן והיום אנחנו במקום אחר לגמרי.
קו לעובד מצליח לקדם שיח פוליטי ופועל ברמת המאקרו בבתי משפט ובחקיקה – זוהי פעילות חינוכית בעלת ערך עצום, כי פתרון אינדיבידואלי עוזר לקבוצה. יש משבר עולמי ואיבוד הדרגתי של חשיבות הדמוקרטיה, ועל הרקע הזה עמותה כמו קו לעובד משמיעה את הקול האמיתי של אנשים שיש להם עמדה לוחמנית, עמותה שלוקחת על עצמה פעולות שהמדינה לא טורחת לעשות.
רוצה לתת דוגמה?
המדינה מעדיפה שת"פ עם סין על פני זכויות עובדיהם בארץ, למשל. מביאים עובדים בלי לדאוג להם לעתיד, ואחר כך מביאים במקומם עובדים אחרים. זה משרת שכבה של פוליטיקאים ואנשי עסקים שמרוויחים מעמלות. מעבר לכך, כשאני עונה לשאלות במייל על אגף לאכיפת זכויות עובדים במשרד העבודה – אגף המתקיים בעיקר על הנייר – אני מרגיש עד כמה העמותה ממלאת את החלל הזה שיצרה המדינה.
מילה לסיום?
אני בן 70 היום, ואחרי 40 שנה אני ממשיך לעבוד בשתי עמותות, "במקום" ו"בזכות" בתור מנהל כספים. אני מתנדב גם בוועדת הכספים של עיר עמים ושימשתי 14 שנה בוועדת הכספים של בצלם. עברתי הרבה עמותות 🙂 כשאני מסתכל על המציאות מנקודת המבט שלי, אני חושב שהשמאל בישראל הוא סוג של מר"צ – בורגנות קטנה שרואה את עצמה ממרחק מהעם האמיתי, מהפריפריה, וקו לעובד סוגר את הפער הזה. מעמיק בזכויות עובדים. אני שמח להזדמנות להיות חלק מזה.
