במפעל בו עבד סמיר הוא נדרש לסחוב תבניות כבדות ועמודי תאורה. ללא הדרכה וציוד מגן, גופו הלך ונשחק והיום הוא סובל מכאבי ברכיים עזים, בקע טבורי וירידה בשמיעה. ירדנה עבדה באתרי בנייה עם מלט, גיר, פיגמנטים ודבקים, ושאפה חומרים שהרסו את ריאותיה. היום היא סובלת מאסתמה תעסוקתית ותלויה במשאפים כדי לנשום. יואב ישב מכופף בקבינה של מנוף, והמנוע טרטר מעליו עד שגבו ואוזניו הרימו ידיים. הוא אובחן עם פריצת דיסק ואיכות חייו ירדה משמעותית. עמנואל ניקה פחים עם מסיר שומנים וחומרים כימיים שעשו שמות במערכת הנשימה שלו. היום הוא חלש מאד ולא יכול לעבוד. כולם יצאו לפרנס את משפחתם, כולם עבדו וחזרו הביתה, אך עבודתם חוללה שמות בגופם.
הם לא לבד: 1,200 עובדים ועובדות מתים.ות מדי שנה בישראל כתוצאה מתחלואה תעסוקתית, ו-100,000 מצטרפים.ות למעגל הכואב הזה. הנזקים לעובדים.ות, למשפחות ולקהילות הם אדירים, לעיתים קרובות בלתי הפיכים, ורבים מהחולים.ות ימצאו את עצמם.ן – באמצע החיים – מול שוקת שבורה. תחילה הם יאבדו ימי עבודה, בעודם ינסו למצוא ריפוי מהיר לבעיות שנוצרו במשך שנים, אך מהר מאוד המציאות תטפח על פניהם והם יגלו שעליהם.ן להחליף מקצוע. תחלואה תעסוקתית גוזרת על אנשים שהיו בריאים.ות לחלוטין ייסורים כרוניים, כופה הסבה מקצועית לא רצויה, ומפילה אנשים לאבטלה ולפתחו של הביטוח הלאומי. יש שיוכרו עם מחלת מקצוע, אך רבים ורבות יישלחו חזרה בלא כלום. רבים ימותו.
האם אפשר למנוע את הגורל הזה? בהחלט. היום, ביום הבינלאומי לבטיחות ובריאות תעסוקתית, אנחנו מדברות על כך שכל עבודה מכבדת את בעליה, אך לא כולן מכבדות את בטיחות עובדיהן ובריאותם.
על מנת להעלות את הנושא הלא-מדובר הזה לראש סדר העדיפויות, הקמנו קואליציה רב-תחומית עם ארגוני עובדים, חברה אזרחית, גורמי רפואה, בריאות תעסוקתית ונציגי משרדי ממשלה, ובימים אלו אנחנו פועלים במלוא המרץ לקידום הבריאות התעסוקתית בישראל.
"אני בן 64 ומאחורי 40 שנות עבודה על מנופים, 14 שעות ביום בקבינה קטנה וצפופה שאין בה מקום אפילו לקומקום, וכל חיי הפעלתי ידיות תוך כיפוף קיצוני של הגוף. ברוב המנופים המנועים טרטרו קרוב לקבינה, לפעמים ישבתי ביניהם ובקושי שמעתי את מכשיר הקשר בגללם ובגלל פטיש האוויר, הטרקטורים והבאגרים שמתחת. אהבתי את העבודה שלי אבל הגוף שלי נפגע באופן קשה, והיום אני סובל מירידה בשמיעה, פריצת דיסק ובעיות גב. אף מעסיק לא שיתף איתי פעולה כשרציתי להגיש תביעה לביטוח לאומי ולקבל הכרה במחלה תעסוקתית. כולם אמרו – "זו לא מחלת מקצוע". הם מפטרים אותך ונפטרים מהבעיה".
יואב, מנופאי
"60 שנה אני עובד במפעל שמייצר גופי תאורה, והרמתי כל יום עמודים כבדים ותבניות. התכופפתי 200 פעם ביום, הרמתי בין 20 ל-40 קילו כל פעם, וחשבתי שהכל יהיה בסדר. לאט לאט הגוף שלי הידרדר וראיתי על הבוס שלי מה צפוי לקרות לי: בהתחלה שבר בבטן [בקע טבורי], אחר כך בעיות בברכיים, כאבים בגב, וגם השמיעה נגמרת כי כל היום עובדים ברעש לא נורמאלי בלי אוזניות וציוד. בשבילי להחליף מקצוע בגיל 60 זה בעיה. מי ייקח אותי לעבוד בשיפוצים עם הברכיים שלי? נראה לי שסיימתי את הקריירה"
סמיר, עובד במפעל
"הגעתי לרופא המשפחה שלי עם תלונה על שיעול והרופא אבחן אותי עם אסתמה. הוא שאל אותי ב"מה את עוסקת?", וסיפרתי לו שעבדתי בחברת אמנים יוצרים קירות בטון מעוצבים בעבודת יד, באתרי בנייה כמעט גמורים, והשתמשתי במלט, גיר, דבקים ופיגמנטים של צבע. אמרתי לרופא שמעולם לא סבלתי מאסתמה. לאחר האבחון קיבלתי משאפים, אינהלציה וסטרואידים, והופניתי לרופא תעסוקתי שקבע שאני חולה במחלת מקצוע – אסתמה תעסוקתית – ואצטרך להשתמש במשאפים לשארית חיי. בעבודה קיבלתי כפפות רופאים, וסט צהוב וקסדה צהובה, ומסיכות משומשות לחומרים עם אדים מסוכנים, שהיו מטונפות לגמרי ולא סיננו אבק. קשרנו בנדנות על האף כדי להתגונן. אף פעם לא הדריכו אותנו על הסכנות. אני לא יכולה לחזור לעבוד במקצוע שלי וחותמת בלשכת התעסוקה כבר 5 חודשים".
ירדנה, אמנית
"עבדתי 6 שנים בניקיון, ניקיתי פחים ומשטחים בחומרים חזקים, נשמתי הרבה חומרי ניקוי והרגשתי לא טוב אחרי שנשמתי אותם. הרגשתי חולשה ובשלב מסוים כבר לא יכולתי לעבוד יותר. כל הכסף שחסכתי נגמר וחיכיתי למות וזהו. פניתי לרופא וביקשתי שיבדוק מה יש לי, והוא שלח אותי לעשות צילום ריאות ואחרי שקיבל את הצילומים הוא אמר שנגרם לי נזק כבד שדורש ניתוח. בסופו של דבר עברתי שני ניתוחי ריאות. המנהלים שלי אף פעם לא אמרו לי להשתמש בכפפות או במסיכות, ואני לא הכרתי מסירי שומנים אז לא ידעתי מה הם עושים. רק ידעתי שכשהשתמשתי הרגשתי לא טוב. עכשיו אני מבין מה נכנס לי לריאות אבל כבר מאוחר מדי".
עמנואל, עובד ניקיון
