על-פי צו ההרחבה בענף הניקיון, מעסיק מחויב להפקיד 15.8% משכר העובד עבור פנסיה ופיצויים, ו-7.5% לקרן השתלמות.
סך הכל – 23.3% הפקדות מעסיק של עובד/ת ניקיון. חשבון פשוט.
שתי חברות קבלן, המעסיקות מאות מבקשי מקלט בניקיון, חשבו אחרת: הן ערערו לבית הדין הארצי לעבודה וטענו כי הפקדת 16% לקרן הפקדון של מבקשי המקלט כוללת את סך ההפקדות להן הן מחויבות – גם פנסיה, גם פיצויים ו*גם* קרן השתלמות – ושצו ההרחבה בענף הניקיון בכלל לא חל על מבקשי מקלט. אנחנו חשבנו אחרת.
הצטרפנו להליך הערעור כידידי בית הדין לעבודה, וטענו כי חוק הפיקדון לא יכול לגרוע מהעובדים את שקבוע בחוק או בצו ההרחבה, וכי הפקדה בשיעור 16% לא מכסה את כלל ההפרשות המגיעות לעובדים בענף. לשמחתנו, בית הדין דחה את ערעור החברות, קיבל את עמדתנו וקבע כי הפקדה של 16% לקרן הפיקדון אמנם מגלמת בתוכה הפרשות לפנסיה ופיצויים, אך בשום פנים ואופן אינה כוללת את רכיב קרן ההשתלמות או כל רכיב שכר אחר.
שיטת מצליח כשלה שוב, הפעם בבית הדין: ניסיונם של מעסיקי מבקשי מקלט להיתלות בחוק הפיקדון כדי לחמוק מתשלומים המגיעים לעובדיהם, ולטעון שניתן לדחוס הכל ב-16% – הוא ניסיון מסוכן ולא ראוי. שוויון בתנאי העסקה משרת את כלל העובדים בישראל, וכל ניסיון לייצר קבוצת עובדים זולים יותר מסוכנת הן לעובדים עצמם, החשופים לניצול בהיותם עובדים מוחלשים, והן למשק הישראלי – כשעובדים המועסקים בתנאים גרועים "מושכים" אותו מטה.
המעסיקים שניסו ללמד את בית הדין נוסחה חדשה במתמטיקה נשלחו הביתה להכין שיעורי בית בזכויות עובדים, ואנחנו מקווות שהם אכן יכינו אותם.
ובלשונו של בית הדין: https://www.nevo.co.il/psika_html/avoda/A-20-11-52980-764.htm
