בוקר אחד התעוררה התאחדות הסטודנטים בישראל והחליטה לעשות מעשה: לקדם הצעת חוק להקמת משטרת מחשבות במוסדות האקדמיים — אחת שתבדוק אם מרצים "מתבטאים נגד מדינת ישראל". כלי האכיפה המוצע, כך על פי דיווח של לירן כוג'הינוף מתאגיד כאן, הוא חיסול חוקי העבודה בישראל — קרי, סילוק המרצה בבעיטה, בלי שימוע ובלא פיצויים, בשעה בה המוסד האקדמי שהעז להעסיק את המפקפק-בצדקתה-האבסולוטית-של-המדינה חוטף בעיטה בכיסו.
הגיוני בסך הכל, אם אינך מבין מהי אקדמיה ומהו חופש הביטוי, ומבקש לעשות את מה שברית המועצות, על כל גלגוליה לאורך השנים, עשתה לכל המערכות ששירתו את השלטון בלא עוררין: לומר לעיתונאים מה לכתוב, לומר לחוקרים לאילו מסקנות להגיע במחקריהם, לומר לשופטים איך לשפוט. במקום לקדם עיסוק אקדמי חי וביקורתי נוכח המציאות הכאוטית במגדל השן ולמרגלותיו — התאחדות הסטודנטים, שלכאורה נמצאת בשלב שבו לומדים דברים בחיים, רוצה להלביש על ראשיהם של המרצים סכי עיניים, פן יסתכלו ימינה ושמאלה ולא יצעדו כסוסים טובים להיכן שאומרים להם.
תהיתי אם כדאי לטרוח ולהעלות על הכתב את הדברים בשעה שבה העניין הציבורי שגרר הפרסום הוא מינורי כל כך, אבל ההצעה חמורה מכדי להתעלם ממנה. כמו כן, אם נכונה הערכתו של כוג'הינוף ומרבית חברי הכנסת יצטרפו לניסיון לאייש את הסיסמה הנבובה "ביחד ננצח" בניצבים שידקלמו סיסמאות פטריוטיות בכיתות הלימוד — צריך לדבר על היוזמה הפרואקטיבית שמעודדת סתימת פיות וחרם אקדמי גם יחד.
עובדים רבים כל כך נפגעו במלחמה הזאת משום שהזדהו עם קורבנותיה; משום שחשבו מחשבה; משום ששאלו שאלות על תכלית הלחימה ועל מחירה; משום שפירסמו ציטוטים מכתבי הקודש; משום שהפגינו. תלמידיהם החרוצים של מורים שיש להם יותר מכפתור המדקלם "ביחד ננצח" מיהרו לצוד אותם ברשתות החברתיות, ומנהלים (רבים מדי) בחרו לדחוק את עובדיהם החוצה ולפגוע בזכויותיהם, מפני שהאווירה הציבורית איפשרה להם לעשות כן. בחודשים האחרונים הגיעו לקואליציית החירום של ארגוני החברה הערבית בישראל ול"קו לעובד" עובדים מבוהלים שעברו ציד מכשפות אלים וכוחני במקומות העבודה שלהם. עובדים שסולקו הביתה בהינף רכילות או בעוון חשיבה ביקורתית.
שלילת פיצויים על פי חוק אפשרית כבר כיום, אבל בנסיבות קיצוניות: רק הסכם קיבוצי או קביעה של בית הדין לעבודה רשאים לשלול מעובד פיצויי פיטורים באופן חלקי או מלא, ורק כשהעובד עבר עבירה חמורה כגון גניבה, מעילה או נזק משמעותי למקום העבודה. בשל התוצאות הקשות של השלילה, המונעת זכויות סוציאליות, ממעטים להשתמש בה כדי שעובדים לא יעבדו מתוך פחד מתמיד מפני פיטורים ואיבוד כספים שצברו.
לפנים היתה החשיבה הביקורתית הלחם והחמאה של האקדמיה. הרמה הגבוהה של המוסדות האקדמיים בישראל ודירוגם העולמי היו פעמים רבות מקור לגאווה, גם במציאות המאופיינת בקיטוב פוליטי ובביקורת ציבורית קשה. אם כל אמירה נגד מדינת ישראל ונגד מדיניותה תגרור פיטורים ושלילת פיצויים — הסנקציה החמורה ביותר שניתן לנקוט כלפי עובד — המרצים היחידים שישרדו באקדמיה הישראלית יהיו שופרות מן המניין. את ההשפעות על הדירוג הבינלאומי של ישראל אפשר רק לדמיין.
נכון לשעה זו משרד החינוך מגבה מורים כשמעירים את תשומת לבו להפרה בוטה של החוק, ומעסיקים רבים מתנצלים כשמעמתים אותם עם הפרותיהם ומחזירים עובדים שהם פיטרו בלי שימוע. אבל גם כיום, עוד בטרם החליטו בהתאחדות הסטודנטים "להגדיל ראש", מעסיקים רבים מסרבים להתנצל לפני עובדים שהם גירשו בבושת פנים, בלי שימוע ובלא פיצויים. וכן, לא לכל העובדים יש כוח להיאבק ולעמוד על זכויותיהם לאחר שספגו עלבון כה צורב. לא כולם רוצים לחזור ולעבוד כתף אל כתף עם מלשנים מהסוג הבריה"מי.
האם תדע האקדמיה לעמוד על רגליה האחוריות ולא תיכנע לניסיון הנוכחי לתלוש לשונות ולכסות עיניים? ימים יגידו. זירות רבות אחרות כבר נכנעו בלא קרב ומנופפות בדגל לבן במקום להפעיל שיקול דעת. רבים מדי מתהלכים כאן בתחושה שהכל מעולה ושהדמוקרטיה תגן עליהם, במקום לפעול כמו אשת התקשורת הרוסית מרינה אובסיאניקובה, ולהניף שלט "משקרים לכם!" בשידור חי. סטודנטים, עשו לעצמכם טובה גדולה ותעשו משהו נגד היוזמות של ההתאחדות שלכם.
המאמר באתר הארץ – כאן.
תמונה: שתיל סטוק
