ניתוח קו לעובד לרגל ה-7 באוקטובר 2024
שנה לאחר תחילת המלחמה, רבים מהעובדים עדיין מתמודדים עם השלכותיה המצטברות בגוף, בכיס ובנפש. קו לעובד, המטפל בעובדים באמצעות חמש מחלקות, עקב אחר השלכות המלחמה מיומה הראשון.
עובדי חקלאות
ב-7 לאוקטובר 2023 נרצחו, נפצעו ונחטפו עשרות רבות של עובדי חקלאות. 39 מהגרי עבודה מתאילנד נרצחו וכן 10 "משתלמים" בחקלאות מנפאל, 2 מטנזניה (גופת אחד מהם בעזה) וקמבודי אחד. אלו האחרונים הגיעו לישראל שבועיים-שלושה לפני הטבח כדי ללמוד חקלאות מתקדמת, אך בפועל שימשו ככוח עבודה במשקים חקלאיים. למיטב ידיעתנו, באותו יום נחטפו 31 עובדים מתאילנד ומשתלם נפאלי אחד. בנובמבר 2023 הוחזרו, במסגרת עסקת השבויים, 23 עובדים מתאילנד. 8 מהגרי עבודה מתאילנד עדיין חטופים ברצועת עזה וככל הידוע 6 מהם בחיים וכן הסטודנט מנפאל.
ממשלת תאילנד קראה לאזרחיה לעזוב את ישראל וארגנה טיסות חילוץ במהלך אוקטובר. אלפי מהגרי עבודה עזבו את ישראל בתחילת המלחמה, והחל מדצמבר 2023 עובדים חדשים הגיעו במקומם בעיקר מהודו, סרי לנקה, מלאווי ותאילנד, חלקם בגיוס פרטי ולאחר ששילמו אלפי דולרים דמי תיווך בארצותיהם, לעיתים מבלי שהסבירו להם באופן ראוי את תנאי העבודה והשכר. הם מצאו עצמם מתמודדים עם מעסיקים ולשכות השמה שאינם דוברים את שפתם, ובמידה ונשלחו לעבוד בגבול לבנון ובעוטף עזה גם עם טילים הנוחתים ללא התראה בסביבת המגורים והעבודה שלהם. העובדים בקווי העימות ממשיכים לעבוד כרגיל ביישובים שכל תושביהם פונו, מכיוון שחקלאים קיבלו "היתר עסק חירומי/נדרש" כדי לספק תוצרת חקלאית לאזרחי המדינה ולצבא, כשעל רקע המציאות הזו נהרג ב-3 למרץ 2024 מהגר עבודה מהודו, שעבד במושב מרגליות ונפגע מטיל חיזבאללה, וחבריו נפצעו.מדינת ישראל התגייסה על מנת לסייע לחקלאים, שחוו משבר מטלטל ויש שראו את מפעל חייהם יורד לטמיון, אך נדמה ששכחה לחלוטין את העובדים. ביד אחת היא סייעה לחטופים ששוחררו ולעובדים שנפגעו ב-7 לאוקטובר, וביד השנייה הזניחה את רווחתם וביטחונם של השאר וצימצמה למינימום את אכיפת זכויותיהם. המדינה גייסה אלפי עובדי חקלאות מחוץ להסכמים בילטרליים, והפקירה אותם בידי מתווכים שגבו מהם אלפי דולרים עבור הזכות לעבוד במדינה הנתונה במלחמה. התוצאה עגומה: מהגרי עבודה המשועבדים לחובות נאלצים לעבוד גם היום במשקים מטווחים, במקרים רבים מבלי לקבל שכר מינימום וזכויות נוספות בשעה בה מעסיקיהם מתלוננים ללא הרף על רמתם הנמוכה ומשוועים לעובדים אחרים – להלן לפלסטינים שישראל מונעת את כניסתם מסיבות פוליטיות וציניות.
י', מהגר עבודה מהודו, הגיע לעבוד בישראל בעקבות המחסור החריף שנוצר בעובדי חקלאות אחרי ה-7 באוקטובר. תחילה נשלח לעבוד בלול באזור הדרום: "הייתי העובד הלא-ישראלי היחיד שלהם", י' מספר, "ולא היה לי עם מי לדבר. עבדתי שם 12 שעות ביום אבל שילמו לי רק עבור 8, ובשבתות התבקשתי לעבוד בבית המעסיק ולעזור בניקיונות וכביסות ללא שום תמורה. הייתי במצוקה וביקשתי לעבור משם. במקום השני אליו הגעתי התגוררתי במכולה עם עוד 20 עובדים ובית שימוש אחד, התבקשתי לפנות זבל ולנקות בורות ביוב, ומעבר לעוגמת הנפש נוכח התנאים ואופי העבודה דאגתי שאם אשאר שם אאבד את אשרת עובד החקלאות. קו לעובד דיברו עם לשכת כח האדם שהביאה אותי, ועכשיו אני במקום בו אני מאד מרוצה. אני עובד במין משתלה ולא בשדות ויש לנו מקלט קרוב. עכשיו אני מרגיש הרבה יותר בטוח ולא סובל בעבודה".
עובדים פלסטינים
קבוצת העובדים הגדולה ביותר, שנפגעה במלחמה באופן גורף, היא קבוצת העובדים הפלסטינים. רבבות עובדים סולקו מעבודתם מהיום למחר ונטולי פרנסה מזה כשנה. ישראל לא נתנה לעובדים הללו שום מענה, לא אפשרה להם למשוך פיצויים מבלי לאבד את ההיתר שלהם, ומערימה קשיים על משיכת כספם-הם. אלפים בודדים ממשיכים לעבוד במפעלים חיוניים ובהתנחלויות – בכפוף לאינטרסים הישראלים והחלטות המפקד הצבאי. הרשות הפלסטינית מנועה מלהתערב בעניינם ואבטלה קשה מכה בכל רחבי הגדה.
עובדים מקצועיים, שנהגו להשתכר מעל לממוצע ונהנו מרמת חיים גבוהה יחסית במשך עשורים – מוצאים
עצמם מסכימים לכל עבודה בגדה תמורת כמה עשרות שקלים ליום. יש בהם המוכרים כוס קפה ופריטים שונים בצמתים, לאחר שהשאילו מחנויות סחורה קלה לשינוע. האבטלה הממושכת מפרקת את המשפחות, שאינן עומדות בעומס המחסור ואי הוודאות; מונעת השכלה מצעירים בהיעדר כסף לתשלום שכר לימוד, ומאלצת אלפים להשתעבד להלוואות וחובות.
עלי (שם בדוי) הוא בן 58, אב לשלושה. משך לפני 3 שנים את כל חסכונותיו כדי לרכוש מכונית למשפחתו, והתקיים משכר יומי נאה שעמד על 500 שקלים ביום. עולמו קרס ב-7 לאוקטובר ומתחילת המלחמה עלי מובטל. "הבת שלי, סטודנטית, נאלצה להפסיק את הלימודים כדי לפרנס אותנו במשכורת דחק פקידותית", הוא מספר, "הרגשתי נורא עם זה, והחלטתי לנסות לעבוד קצת אצל הקבלן כשקיבלתי היתר לטיפול רפואי. עבדתי 9 שעות ביום בפחד נוראי. כל הזמן פחדתי שיתפסו אותי ויפגעו בי, וכשהייתי צריך לקנות אוכל פחדתי במיוחד. ביקשתי מנהג להביא לי מזרן ובגדים מהבית תמורת תשלום, אבל אחרי שבוע מישהו הלשין עליי והמעסיק הודיע לי שאני צריך לעזוב. חזרתי למציאות חיי הקשה כמובטל במחנה הפליטים".
ח'ליל (שם בדוי) הוא בן 30, אב לשניים. בשנת 2023 איתרע מזלו של ח'ליל והוא נפגע פעמיים בתאונות עבודה בבניין. עזרנו לו לקבל דמי פגיעה והחזרים על טיפולים רפואיים, אבל רק היום – שנה וחצי אחרי הפציעה האחרונה – השגנו את תלושי השכר מהם תיגזר קצבת הנכות שלו. "אין לי חסכונות", מספר ח'ליל, "משכתי את כל החסכונות אחרי שנפגעתי בתאונות עבודה כדי להתקיים, ועכשיו שקצת התאוששתי אני לא יכול להיכנס לישראל ולעבוד. לפני 3 חודשים לקחתי סיכון עצום ונכנסתי לישראל דרך פרצה בגדר, עבדתי בבניין 22 ימים אצל מעסיק שהבטיח לשלם בסוף החודש. לילה אחד הייתה על האתר פשיטה משטרתית וברחתי כשרק בגדיי על גופי. בקושי רב הגעתי הביתה, בלי שקל בכיס. המעסיק הבטיח לשלם אבל בסוף חסם אותי ולא ענה לי יותר".
עובדים ישראלים
עובדים ישראלים נפגעו במלחמה כתוצאה מהיעדר מדיניות סדורה, כזו הדואגת לזכאות לשכר בשעת חירום. היעדר המדיניות גרם לעובדים שפרנסתם נפגעה להסתמך על רצונם הטוב של מעסיקיהם, ולזכות (במקרה הטוב) בפיצוי חלקי שהגיע כעבור חודשים ארוכים. בפועל, עובדים רבים נשארו מחוץ למתווה הפיצויים ואיבדו הכנסות קריטיות. החלטות שהתקבלו ולא גובו בהנחיות ברורות הובילו לכאוס ופערי מידע, ועובדים רבים נפלו בין הכסאות נוכח החלטות עמומות של רשויות ומשרדי ממשלה ואדישות מעסיקים. כך, למשל, גילינו שעובדים שקיבלו מכתבי הוצאה לחל"ת באופן רטרואקטיבי ופנו לשירות התעסוקה – לא קיבלו תשלום רטרואקטיבי של דמי אבטלה. פעלנו לביטול המנהג הזה.
עובדים שנעדרו מעבודתם בגלל הוראות פיקוד העורף או בגלל שיישובם פונה ומסגרות החינוך של ילדיהם נסגרו – חוו אי וודאות מתמשכת בכל הנוגע לשכרם האבוד. יש שבחרו לסכן את חייהם כדי לא ליפול לעוני והמשיכו לעבוד, ועובדים מוחלשים, בהם עובדי קבלן ועובדים שעתיים מצאו עצמם סוחבים חובות שהלכו והצטברו, לא היו זכאים לדמי אבטלה ולחל"ת והמשיכו לעבוד בחלקיקי משרה כדי להיאחז במטה לחמם. על רקע מצב החירום וחסרון הכיס עובדים רבים ניסו למשוך כספי פיצויים מקרנות הפנסיה, וגילו "על הדרך" שמעסיקיהם לא הקפידו על ההפקדות לקרן.קו לעובד פעל מיומה הראשון של המלחמה כדי להחיל את ההגנות ושיח הפיצויים על העובדים השעתיים, כשליש מהעובדים במשק, ודרש לייצר עבורם פתרונות. ההתעקשות הזו קידמה חקיקה ראשונה מסוגה, הצפויה לפרוש תחתם רשת הגנה בשגרה ובחירום. אין ספק כי עם התמשכות המלחמה ניכרת ירידה בעניין הציבורי בעובדים המוחלשים, על רקע הצרכים הבוערים של המדינה. נראה כי היעדר הלובי של העובדים הללו אינו משחק לטובתם, וצרכיהם נדחקים פעם אחר פעם לסוף סולם העדיפויות הישראלי.
ק' ו-ס', זוג עם שני ילדים בעלי צרכים מיוחדים, פונו מביתם שבצפון. מאות קילומטרים מביתם ומפרנסתם הם המתינו לפיצוי מהמדינה. כשהמעסיק של יוליה קיבל את הכסף הוא העביר אותו לידיה בהדרגה, באיחור של חודשים, אך היא חשקה שפתיים וקיוותה שאוטוטו היא חוזרת לעבוד. זה לא קרה. "מעבר לכך שחודשים נשארתי בלי הכנסה, קיבלתי מכתב שהודיע לי שנגמרו הפיצויים מהמדינה ולכן אני צריכה לצאת לחל"ת ואחר כך נראה. הוותק שלי הוקפא ויחד איתו ההפרשות לפנסיה, התשלומים לביטוח לאומי ושאר הזכויות. מצד שני, אם אחזור לעבודה שלי, למקום שמופגז כל יום, אזכה למענקים נדיבים".
מבקשי מקלט
מבקשי המקלט נפגעו במלחמה ברמה האישית, המשפחתית והקהילתית. 4 מבקשי מקלט סודנים ואריתראים נהרגו ב-7 באוקטובר, בהתקפה שלא הבדילה בין דם לדם, ומאות נאלצו לנוס מקווי העימות ולהתפנות. אלפים ספגו את הדף אבדן מקומות העבודה והפרנסה, אבדן קורת גג וחוסר ביטחון אישי נוכח התמשכות הלחימה והתרחבות זירותיה. רבים מאלו המתגוררים בגוש דן חיים בדירות ישנות, ללא ממ"ד ומקלט, ולרבים מהם יש ילדים קטנים הרועדים בכל אזעקה. עובדים רבים, שאינם יכולים לעבוד מהבית נוכח משלחי יד שאינם מאפשרים לעשות זאת, הגיעו לקו לעובד מבוהלים. הם דיווחו על קושי להשיג מידע ולקבל הנחיות בזמן אמת, וסיפרו על פיטורים שרירותיים של גברים ונשים הרות בחסות המלחמה ככל שעבר הזמן. מיפינו את סדרת פיטורי הנשים והגשנו תלונות לממונה על חוק עבודת נשים, כשבעקבות התלונות נפתחו חקירות ועובדות הושבו לעבודתן או קיבלו את המגיע להן בחוק, בראש ובראשונה חידוש ביטוח הבריאות.
לאחר שסייענו לקבוצה גדולה של מבקשי מקלט להתפנות משדרות ולמצוא בית חלופי בקיבוץ חנתון,
מעבר להרי החושך של הגזענות ושנאת האחר, התפנינו לסייע לעובדים שלא קיבלו שכר במשך חודשים. עובדים אלו לא נהנו, מתוקף היעדר מעמד, מדמי אבטלה ומחל"ת, קצבאות או הבטחת הכנסה, והמתינו בקוצר רוח לצו ההרחבה שנחתם בחודש מרץ 2024 רטרואקטיבית בעקבות יוזמה של קו לעובד וארגונים נוספים – צו שקבע כי מי שפונה מאיזור עימות או לא יכול היה להמשיך בעבודתו בשל הוראת פיקוד העורף זכאי להחזר עבור 3 חודשים במהלכם לא עבד. 3 משכורות! לאחר שמעסיקים טענו כי מבקשי מקלט אינם נכללים בצו, חקרנו את הנושא וקראנו לרשות המסים לשלוח הנחיה לארגוני המעסיקים ולהבהיר כי כלל העובדים שפונו זכאים לכסף – והיא עשתה זאת. משפחות שנקלעו למצוקה קשה זכו למעט אוויר לנשימה.
א' עבדה בניקיון בניין משרדים, ובחודש מאי 2023 יצאה לחופשת לידה. "ביקשתי לחזור לעבוד בספטמבר", היא אומרת, "אבל הקבלן אמר שכבר מצא מישהי במקומי. צלצלתי שוב ושוב, הגעתי למשרד שלו, אבל אף אחד לא התייחס אליי ולא החזירו אותי לעבודה. בסוף הגעתי לקו לעובד, ואחרי שהם דיברו עם המעסיק קיבלתי פיצוי בגובה 14,000 ₪ על החודשים שהוא לא נתן לי עבודה. הבנתי שמה שעשו לי לא חוקי – בגלל שחזרתי מחופשת לידה – והופתעתי שהם לא מבינים שבמלחמה אנחנו חייבים לעבוד כי אין לנו זכויות של ישראלים ואין לנו חסכונות".
עובדות סיעוד
שבעה מהגרי עבודה בסיעוד נרצחו ב-7 באוקטובר, ואחד נחטף לרצועת עזה ושוחרר. עובדים רבים, שהתגוררו עם מטופליהם בעוטף, חוו פחד מוות, בהם כמה שהצילו את מטופליהם בהתקפי תושייה ואומץ בלתי נתפסים. המדינה התייצבה לצדם של העובדים שנפגעו, התאלמנו או נחטפו, והעניקה להם ולמשפחותיהם פיצוי וסיוע, אך העובדים "הרגילים" לא קיבלו כל מענה ומתמודדים לבד עם המצוקה וחוסר האונים. הם לא זכו לסיוע נפשי, לפיצויים או עזרה בזמן אמת, ונאלצים לקבל החלטות קשות כל יום וכל אזעקה – בבתים נטולי ממ"ד ומקלט. ישנן משפחות המנחות את העובדת: "במקרה של אזעקה תדאגי לעצמך, אל תנסי להזיז את אמא", בידיעה שריצה למרחב מוגן מסכנת את הקשישים הסיעודיים. עובדות רבות מתקשות לעמוד בהנחייה הזו ולא פעם בוחרות להישאר לצד מטופליהן.
במהלך השנה האחרונה פנו לקו לעובד עובדות שהתפנו עם המטופלים שלהן. חלקן פונו למלונות בהם הן מתגוררות עם המטופל בחדר אחד, לפעמים על מיטה אחת או מזרון לצד המיטה. וחלקן פונו לדירות מרוחקות מקווי העימות, בהן הן מנסות לשמר שגרת חיים בתוך אי וודאות מתמשכת. מעסיקיהן קיבלו "מענק אכלוס" בהתאם למספר הנפשות שפונו, אך לא רבים חלקו את כספי המענק עם העובדות.ס', עובדת סיעוד מהפיליפינים, התעוררה בשביעי לאוקטובר והייתה משוכנעת שחייה הסתיימו: "אין מילים שיכולות לתאר את הפחד שחשתי באותו יום. עבדתי וגרתי בקיבוץ נחל עוז, הקיבוץ הקרוב ביותר לגבול עזה, כשהאזעקה העירה אותי . היו בומים ללא הפסקה. אחרי שעה בערך שמעתי המון יריות, קולות נפץ ורעש של אופנועים בחוץ. עובדת סיעוד נוספת כתבה בצ'אט הקבוצתי שיש מחבלים מסביב והזהירה אותנו שהמחבלים כבר בתוך הקיבוץ. הייתי מבועתת ולא ידעתי מה לעשות. בשלב מסוים הגיעה ידיעה קשה מאוד מחברה שגרה בקיבוץ: הסבא שהיא עבדה איתו נורה למוות".
ע', עובדת סיעוד ממולדובה, מתארת את החרדות עמן היא מתמודדת כבר שנה: "7 באוקטובר היה יום טראומטי עבור כל מי שחי כאן, כולל אותי, מהגרת עבודה בסיעוד. המראות, הקולות והידיעות שזרמו במהלך היום הזה טלטלו אותי באופן עמוק, ואני מפחדת כל הזמן. כל רעש בלילה, כל צליל לא צפוי, מקפיצים אותי ואני חוששת מפני אסון שלא ייאפשר לי להגן על המטופל שלי ועל עצמי".
