מאת: ורד לי, הארץ
אחד האוטובוסים שהעביר פליטים אריתריאים מכלא קציעות לתל אביב, יצא לפני כשבוע. 50 הפליטים שבאו לישראל דרך מצרים, נאסרו בכלא קציעות ושוחררו אחרי חודשיים, התפזרו לכל עבר. כחצי מהנוסעים איתרו בני משפחה או חברים ועברו לגור אתם. השאר עדיין נמצאים במקלטים מעופשים, מסתובבים חסרי מעש ברחובות ומנסים לשרוד – עד שתפוג אשרת השהייה שלהם בת"א.
על האוטובוס היו גם ונוס ואיברהים. השניים, בני 20, למדו באותו בית ספר ועשו יחד את דרכם לישראל. בסודאן, הצבא המקומי מגייס נערים צעירים ללא משכורת, ללא זכויות וללא הגבלה של זמן. "ברחנו מאימת הגיוס במדינה שלנו", סיפר ונוס באנגלית. "כשנהיה מסוכן שם ברחנו למצרים. אבל זכויות אדם מופרות שם והיינו בסכנת חיים, אז ברחנו לישראל". לכל אורך הנסיעה הקפידו ונוס ואיברהים לא להיפרד. "עשינו דרך ארוכה יחד", הבהיר איברהים, "זה יותר ממשפחה".
אף אחד לא חיכה להם בתל אביב. הם חיכו בגשם השוטף מפוחדים ורועדים מקור עד 22:30 לפעילי העמותות שהתרוצצו לחפש בעבורם מקום לינה. ביומם הראשון בתל אביב נדחסו למקלט במטלון וישנו על הרצפה.
ביום ראשון בערב הם עדיין שוטטו אבודים באזור התחנה המרכזית הישנה. "חיפשנו עבודה מהבוקר", סיפר ונוס. "עברנו מחנות לחנות אבל אף אחד לא צריך עובדים. אפילו אם אחד מאתנו ימצא עבודה זה יהיה טוב, הכסף עומד להיגמר".
ביום שני בצהריים, הם הסתובבו בגינת לוינסקי. מדי פעם מגיחים למקום קבלני עבודה התרים אחר עובדים זולים ומשרים תחושה של שוק עבדים. עשרות פליטים מקיפים אותם, מנסים להבין איזו עבודה מוצעת. הקבלנים מציעים להם תעריפים נמוכים משכר המינימום ולעתים מתמרמרים כשהפליטים מסרבים לעבוד חינם. "יש כמה שעבדו במצרים והתרגלו לשכר גבוה", מתלונן קבלן עובדים. "גם העמותות שוטפות להם את המוח עם שכר המינימום", הוא מקונן. ונוס ואיברהים מנסים להידחק בין הפליטים ולהציע את עצמם. הקבלן פוטר אותם: "אתם ילדים, אני מחפש גברים חזקים".
בהשוואה לזה, מצבם של אחמד ועלי, שהיו עם ונוס ואיברהים על האוטובוס, נחשב אולי טוב. הם נקלטו מרגע בואם לתל אביב בדירות מכרים, ונראים מאוששים וחייכנים כמי ששפר עליהם גורלם – בלי תלונות על רעב, חרדה קיומית ובעיות שינה. "אני חולק דירה באזור עם עוד חמישה חברים", אמר אחמד. עלי סיפר שהוא מתגורר עם עוד ארבעה אנשים בנוה שאנן. אבל גם הם, עדיין נתקלים בקשיים. "אנחנו מחפשים עבודה, חייבים להשיג כסף", אמרו שניהם.
בגינת לוינסקי מסתובבים גם דניאל (27) ויוהאנס (19). הם ישנים בגינה מאז שחרורם מכלא קציעות. "תל אביב איומה", אומר לפתע דניאל. "אני לא מתגעגע לכלא, אבל התנאים היו יותר טובים מלחיות בתל אביב. אני אומר לאנשים שמתקשרים אליי שיישארו בסודאן, שלא יבואו לישראל. רע פה". פליטים שמקיפים אותנו מהנהנים בראשם ושותקים. שני פליטים צעירים מתקרבים ובקול רפה מבקשים אוכל. "לא אכלנו כמה ימים, תוכלי בבקשה לקנות לנו אוכל?".
בינתיים ונוס ואיברהים עדיין שוהים במקלט ברחוב מטלון. "בימים הראשונים ישנו על הרצפה המזוהמת בלי שמיכות", מספר ונוס, "לא הצלחנו להירדם כי כל פעם התעוררנו כשמישהו רצה לעבור". כעבור כמה ימים הצליחו להידחק לחדר קטנטן במקלט, המכיל שלושה מזרנים. "אנחנו ישנים חמישה על מזרן בצפיפות. זה שיפור בתנאים", הוא אומר.
לעומת כל אלה, דיגוס, בן 20, נראה מאושר, מדיף ריח טוב, מתגאה בתספורת חדשה, ולבוש ז'קט ג'ינס חדש ואופנתי. לפני שבוע פגש את אחיו, אותו לא ראה 4 שנים. שבוע אחרי הוא שומר על החיוך והאופטימיות. "אני רץ מעבודה לעבודה", הוא אומר בשמחה גלויה. "בבוקר אני עובד במסעדה ואחר הצהריים אני עובד בניקיון". דיגוס לן בדירה שכורה בנווה שאנן יחד עם אחיו. "תל אביב עיר מצוינת", הוא אומר באושר. "הדבר הכי טוב שקרה לי היה שפגשתי את אחי. אתמול הגשתי בקשה להפוך לתושב קבע, אני מאמין שהכל יסתדר", הוא אומר ורץ בזריזות לעבודה, כשהוא חולף על פני עשרות הפליטים הנשארים מאחור בגינת לוינסקי.
להצעות עבודה ולינה אפשר לשלוח מייל ל-masikim@gmail.com, או להתקשר ל-6979162-050.
