מאת: אירת פורת, מתנדבת
סימון (שם בדוי) הגיעה מקונגו כתיירת לפני חמש שנים. לאחר חודש הגישה בקשה לקבל מקלט מדיני וזו אושרה. היא שוהה כאן כדין כמי שמדינת ישראל נתנה לה הגנה עד אשר יסתיים המשבר במדינתה. בעלה של סימון נהרג והיא נותרה מפרנסת יחידה לשלושת ילדיה. בישראל היא עובדת בניקיון. מנקה את בתיהן של משפחות בהרצלייה וברמת השרון. שלוש שנים ועשרה חודשים ניקתה אחת לשבוע את ביתם הגדול והמרווח של יעל ויוסי.
שניהם עובדים בעבודה יוקרתית שעות ארוכות ביום והם אינם רוצים לנקות את ביתם. יש להם שלושה בנים בוגרים החיים בבית, אלא שהניקיון והסדר אינו מעניין אותם ואבא ואמא החליטו להניח את החינוך בעניין זה ולהשקיע 200 ₪ בשבוע למען השקט המשפחתי.
היא תבוא, תשאיר את הבית נקי ואף אחד לא יצטרך להתווכח מי מנקה את החלונות ומי מנגב את האבק. אף אחד לא חייב לקחת עוזרת בית, זהו אחד מסמלי המעמד הבורגני: לא מלכלכים את הידיים וחוץ מזה הם יכולים להרשות לעצמם "להחזיק" עוזרת. יוסי עובד במשמרות. ביום עבודתה הקבוע של סימון הוא נמצא בבית, הוא קפדן מטבעו. אצלו העבודה צריכה להיעשות כמו שצריך. הוא בודק אחריה, עוזר לה, מעיר לה וגם צועק עליה. הוא לא משלם 40 ₪ לשעה סתם כך.
האמת היא שהוא באמת לא מבין למה צריך לשלם לה כזה סכום בעוד שפליטים אחרים העובדים במסעדות בשטיפת כלים ובניקיון משתכרים רק 20 ₪ לשעה. הוא לא רוצה לריב עם אשתו, אז הוא משלם, אבל אם היו שואלים אותו…והוא יודע גם איך עובד צריך לעבוד. אין דבר כזה שעובד מדבר בטלפון בזמן העבודה. הוא מנהל קבוצה של עובדים והוא יודע. בכלל, אם לא בודקים את העובד, הוא יכול "לעבוד" עליך, אז עדיף שתדע מה קורה. היא לא באה אליהם לשחק.
הוא מפקח עליה ובאמת לפעמים מרים את קולו, אבל הוא בעל הבית ומותר לו לעשות מה שנראה לו. מדי פעם כשהוא צועק, ושומעים את קולו בכל הרחוב, סימון מתכווצת ושואלת את נפשה להעלם. מה היא עושה פה בכלל? בשביל מה היא צריכה את העבודה הסיזיפית הזאת? לולא נהרג בעלה, לא הייתה נמצאת פה, רחוקה מילדיה, בודדה, שואלת את נפשה למות, לעתים, כמו ברגע זה כשהוא צועק עליה. כל פעם כשהוא צועק, היא מספרת על כך ליעל וזו אומרת לה: אל תשימי לב, את מכירה אותו, הוא כזה. בעצם הוא בן אדם טוב, אבל הוא עייף וקפדן.
בכל פעם שהן נפגשות הן מתחבקות, חיבוק אמיץ. יעל אומרת לה: את בת בית אצלנו, ממש בת משפחה. בשנה האחרונה, הפחיתו יוסי ויעל משעות עבודתה. במקום 6 שעות ביום, הם אמרו שמספיקות 5 שעות. אחד הבנים התגייס והם סגרו את חדרו. הוא מגיע רק אחת לחודש. לפני שהוא מגיע, סימון מקפידה במיוחד על ניקיון חדרו. האמת היא שקשה ב-5 שעות לסיים לנקות את כל הבית, אבל סימון זריזה ואם היא לא מספיקה ב-5 שעות, היא נשארת עוד חצי שעה, כי היא אוהבת את יעל וגם את הבנים השובבים האלה שממש גדלו אל מול עיניה. היא סולחת להם על הבלגן שהם משאירים אחריהם. היא ממש מרגישה שם בבית וכל כך חשובה לה אסירות התודה של יעל, אז לא נורא שהיא נשארת עוד חצי שעה ללא תמורה.
בפעם האחרונה בה עבדה אצלם, הגיע יוסי מן העבודה והחליט להזיז את המקרר ממקומו. הוא גילה שם שברי זכוכית וצעק לעבר סימון: מה זה? למה את משאירה לכלוך מתחת למקרר? מתי בפעם האחרונה בכלל הזזת את המקרר? איך את עובדת? היא אמרה שתנקה שם בפעם הבאה, היא סיימה לנקות כבר את המטבח, אלא שהוא לא וויתר. הוא הבוס, היא תציית. הפעם היא לא צייתה, עזבה את הדלי ואת מקל הגומי ויצאה בכעס בעיניים דומעות. הוא צעק אחריה: אל תחזרי לכאן, אני לא רוצה לראות אותך יותר. למחרת התקשרה ליעל, זו לא ענתה, רק לאחר שבוע ולאחר ניסיונות רבים נוספים, ענתה לה יעל, אלא שלא הציעה לה לחזור לעבודה. אמרה שחבל שכך נגמר וזה הכל. סימון בקשה פיצויים, אלא שיעל סירבה. היא יכלה להמשיך לעבוד אצלנו, אמרה, אירועים כאלה קרו גם בעבר והיא ידעה שככה זה אצלנו, מה לעשות? יוסי הוא קפדן.
