מאת: שרון רונן, חדשות
בזמן שפ', עובדת זרה מתאילנד ניקתה את הבית הגיע השכן, נעל את הדלת ואילץ אותה למשש את איבר מינו. מסמך חדש של קו לעובד חושף את תעשיית הניצול המיני של העובדות הזרות מתאילנד.
פ' המועסקת במושב חקלאי סמוך לרמלה דיווחה כי מרבית ימי השבוע היא נשלחת על ידי מעסיקה לעבודות ניקיון בבתי השכנים במושב. אחד השכנים הגיע לביתו בזמן שהועסקה במקום ודרש ממנה לעשות לו מסאז' הוא משך אותה לעברו, וניסה לאלצה לגעת באיבר מינו. פ' נמלטה מהמקום. שבוע לאחר מכן, כאשר ניקתה באותו בית, שוב הגיע השכן למקום, התפשט וניסה לנשקה. פ' נאלצה להזעיק את המעסיק לאחר שהשכן כלא אותה בדירה.
פ' דיווחה לנו על האירוע והוסבר לה כי עצם העסקתה בעבודות ניקיון מהווה הפרה של תנאי האשרה. פ' חששה כי במידה ותגיש תלונה ימסר למשרד הפנים דיווח על כך שגם בן זוגה מועסק על ידי אותו מעסיק. מאחר וגם אחיה של פ' מועסק באותו מושב, ולאחר שהמעסיק הבטיח כי לא תשלח שוב לביתו של אותו שכן, בחרה פ' שלא להתלונן על האירוע. לפחות כך תוכל להשאר במושב עם קרוביה.
רשויות המדינה
דוגמה זו ושתי הכתבות הקודמות בנושא, ממחישות את פעולתם המשולבת של הגורמים השונים, הבידוד, הזרות והשעבוד הכלכלי, המייצרים ומשמרים את חולשתן של מהגרות העבודה בחקלאות. אך דומה שאי אפשר לדון בחולשתן המובנית של מהגרות העבודה מבלי לתת את הדעת לאופנים בהם המדינה הנה שותפה ליצירתה ולחיזוקה של חולשה זו. כך למשל, המדינה היא זו שיצרה והשליטה (ועודה משליטה) את "הסדר הכבילה", הכורך בין חוקיות ישיבתה של מהגרת העבודה בישראל לבין עבודה עבור מעסיק ספציפי. משמעו של הסדר זה הוא, שאובדן מקום העבודה גורר אחריו גם אובדן של הסטאטוס החוקי בארץ וחשיפה למעצר וגירוש. בכך מבצרת המדינה ומחריפה את החשש ואת הקושי של מהגרות העבודה מעזיבת מעסיקיהן או מעימות ישיר עמם, אשר יחשוף אותן לסכנת פיטורין.
גם המגבלות על קיום קשר זוגי, ומדיניות משרד הפנים, משפיעות באופן ישיר על נכונותן של העובדות להתלונן כנגד הפגיעה בהן. בנוסף, מדינת ישראל נוקטת במדיניות גירוש אקטיבית. משטרת ההגירה שעיקר עיסוקה הינו איתור ומעצר שוהים בלתי חוקיים לצורך גירושם, היא גם זו המופקדת על חקירת פשיעה כנגד זרים. כפילות זו יוצרת קושי רב, חשש, וחוסר אמון של מהגרי העבודה ברשויות. ואכן במרבית המקרים מהגרות העבודה לא יפנו ישירות לרשויות וידרש גורם מתווך, כגון ארגון זכויות אדם, כדי שהתלונות יובאו לידיעת וטיפול המשטרה.
הרשויות גם אינן ערוכות כלל לטפל טיפול מערכתי במהגרות העבודה התאילנדיות. בעוד שאזרחית ישראלית הנופלת קרבן לתקיפה מינית תקבל סיוע מרשויות הרווחה, מסתמכות רשויות החקירה על התמיכה והסיוע שמעניקים ארגוני זכויות אדם לקורבנות. כך בכל המקרים שתועדו לעיל סיפקה עמותת קו לעובד מקום מגורים לעובדות, לאור הצורך לחלצן באופן מיידי בידי המעסיק שאצלו התגוררו. זאת בשל היעדרו של מקלט למהגרות עבודה, שהנן קורבנות של ניצול מיני. בשנת 2004 אמנם הוקם מקלט "מעגן" לקורבנות סחר, אולם קורבנות הסחר שמשוכנות בו הנן קורבנות סחר למטרות זנות בלבד, ורובן ככולן יוצאות מזרח אירופה. מסגרת זו אינה מתאימה, למהגרות העבודה התאילנדיות שנפלו קורבן לתקיפה מינית, לא רק בשל קשיי השפה אלא גם בשל קיומם של צרכים שונים לחלוטין של טיפול ושיקום.
בנוסף, רוב הקורבנות מגיעות מאזורים כפריים ומסורתיים מאוד בארצות מוצאן, בהם קיום יחסי מין מחוץ לנישואין (גם אם הדבר נכפה על האישה) שקול ל"זנות" ונשים שנאנסו ושתומתן "הוכתמה" מופנות לעסוק בזנות. מכאן עולה החשש, כי הקורבנות עלולות לתפוש את שיכונן במקלט לקורבנות סחר לזנות – הגם שלא בצדק- כאקט המשדר כלפיהן מסר שלילי ומתייג אותן כ"זונות". כאמור, בהיעדר מקלט, נאלצים פעילי זכויות אדם לשכן קורבנות תקיפה מינית בבתיהם הפרטיים.
גם המימון הכספי של הבאת העובדות שוב ושוב לתחנת המשטרה לצורך פעולות החקירה, ניתן על ידי העמותה שכן לא ניתן לצפות מעובדות אלו, המשועבדות כלכלית בחובות כבדים, כי יוכלו לשאת בתשלומים אלה.
החקירה המשטרתית
שני הגופים החוקרים עבירות, שמבוצעות כלפי מהגרות וכלפי מהגרי עבודה, הינם מנהלת ההגירה ומשטרת ישראל. על-פי חלוקת העבודה בין הגופים, חקירת עבירות חמורות המבוצעות כנגד מהגרי עבודה (פגיעה בגוף) הינן בסמכות משטרת ישראל.
כאשר עובד מגיע למסור תלונה במנהלת ההגירה, שוטרי מנהלת ההגירה אינם רשאים לעוצרו (אף אם הוא שוהה שלא כדין בישראל), ואף ניתן בידו "מסמך חסינות" שנועד למונע את מעצרו. לעומת זאת משטרת ישראל איננה עוסקת בחקירת מהגרי עבודה באופן שגרתי, ועל כן אינה נותנת "מסמך חסינות" דומה. מצב זה מביא לכך שהעובדת המתלוננת – דווקא בעבירות החמורות והקשות – נותרת חשופה לסכנת מעצר וגירוש.
מסמך החסינות וההגנה מפני מעצר שהוא מספק, מאפשרים לעמותה להעביר את קרבן התקיפה המינית למקום עבודה שערוך לקבלה מבחינת תנאי ההעסקה המתקיימים בו, גם אם למעסיק אין היתר העסקה פנוי. בדרך כלל הכוונה למקומות עבודה שמועסקות בהן מספר נשים, דבר המשרה יותר בטחון על העובדת, וכן מקום המספק מגורים נפרדים ומוסדרים לנשים. בהעדר מסמך חסינות קיים קושי ממשי לאתר לעובדת מקום עבודה חליפי. מיותר לציין כי ראוי היה שהמדינה תיטול על עצמה גם את האחריות להשמה מחדש של העובדת במקום עבודה, כחלק מהסיוע בשיקומה. אולם בנושא זה, בדומה לגישתו ביחס לקורבנות עבירה אחרים, מסרבים משרד הפנים ומשרד התמ"ת לסייע.
לעיתים מגלה המשטרה חוסר רגישות למצוקת הקורבנות ומסרבת לאפשר ליווי של אדם קרוב. כך למשל בתיק אונס שנחקר על ידי משטרת נתניה, סירבה המשטרה לאפשר למתנדבת תאילנדית של העמותה ללוות את המתלוננת בעת החקירה, על אף העובדה שזכות זו מעוגנת בחוק נפגעי עבירה.
דווקא במקרי תלונה של מהגרות עבודה, על משטרת ישראל לפעול ביתר רגישות ולאפשר תמיכה וליווי של הקורבנות במהלך החקירה המשטרתית. יש לזכור, כי בנוסף למצבן הרגיש של המתלוננות בעקבות התקיפה ובשל המעמד הרגיש של חקירה, הרי שמהגרות העבודה הינן פגיעות שבעתיים מכל מתלוננת אחרת היות והן נמצאות במדינה זרה, אינן דוברות את השפה ומנותקות מכל מקורות התמיכה שלהן.
הכתבת מתנדבת בסניף "קו לעובד" בחיפה
