מאת: יובל לבנת, חבר הועד המנהל של קו לעובד
בטורו הפוליטי מיום 27.12.2007 ("התקצר הפיוז") דיווח שחר אילן על התפרצותו של שר הפנים, מאיר שטרית, בעת דיון משותף של ועדת העובדים הזרים וועדת המשנה לסחר בנשים שבכנסת. על פי הדיווח, התפרצותו של שטרית, אשר אף איים לעזוב את הישיבה, היתה תולדה של ביקורת אשר הוטחה במשרד הפנים על-ידי נציגי ארגוני זכויות האדם. התפרצותו של השר, כך דווח, החלה בעקבות תלונתה של נציגת מוקד סיוע לעובדים זרים בדבר הקשיים שמערים משרד הפנים במתן אשרות לקרבנות סחר בבני אדם, והגיעה לשיאה נוכח הביקורת שהטיחה נציגת מכון "תודעה" במדיניות משרד הפנים שלא להסדיר מעמדן של נשים שנישאו לישראלים מכיוון שעסקו בעבר בזנות, מדיניות אותה הכתירה נציגת המכון כקפקאית.
שטרית טען בתגובה ש"אי אפשר לומר שהמדינה קפקאית", שנציגי הארגונים "מוציאים את דיבת הארץ רעה" ושהוא "לא חייב להם תשובות". אילן בטורו העלה את הסברה שקצפו של שטרית עלה מכיוון "שהארגונים מדווחים על המחדלים הישראליים בטיפול בסחר בבני אדם למחלקת המדינה האמריקאית, עניין מביך למדי."
התנהגותו של שטרית משקפת, למרבה הצער, את היחס לו זוכים ארגוני זכויות האדם מרשויות המדינה ככלל. נראה כי ברוב מדינות המערב כבר חלחלה ההכרה בדבר חשיבותם של ארגוני זכויות האדם להגנה על הדמוקרטיה. נציגי "המגזר השלישי", וארגוני זכויות האדם בפרט, נתפסים במדינות אלה כבעלי ידע מקצועי, המגוּבֶּה לא אחת באיסוף מידע "מן השטח", אשר ראוי להן לרשויות השלטון לשמוע את עמדתם. גם אם נציגי השלטון אינם נכונים לקבל את המלצותיהם של אותם ארגונים, הרי שבדרך כלל הדבר נעשה תוך הכרה בחשיבות עבודתם. בישראל, לעומת זאת, ארגוני הזכויות נתפסים לא אחת כ"סכין בגב האומה", גורם אשר נועד לפגוע באינטרסים של מדינת ישראל ולהלבין את פניה ברבים.
התפיסה לפיה אדם הוא "פטריוט" רק אם הוא מצדד בפעולותיהם של נציגי השלטון, תהיינה אשר תהיינה, היא ילדותית במקרה הטוב ומסוכנת במקרה הרע. ארגוני זכויות האדם, אשר מגנים על זכויותיהם של "האחרים" – לדוגמה, מהגרי העבודה, או הנשים הנסחרות בישראל למטרות זנות – עושים זאת הן למען אותם חלשים, אשר לעיתים קרובות קולם אינו נשמע כלל, והן למען שיפור פניה של המדינה, כמדינה דמוקרטית והומניסטית. הרצון שישראל תהא מדינה השומרת על זכויות האדם אינו פחות פטריוטי מצידוד אינסטינקטיבי בכל פעולה אשר עושה המדינה, תהא מידת פוגענותה אשר תהא.
חרף היעלבותו של שר הפנים, ארגוני זכויות האדם ימשיכו להתריע בפני התנהלותו הפוגענית של המשרד עליו הוא מופקד. עמותת "קו לעובד" טיפלה, לדוגמה, במקרה של עשרה עובדי חקלאות תאילנדים אשר התלוננו בפני שגרירות תאילנד על כך שלא קיבלו כל שכר משך מספר חודשים ממעסיקם, אצלו עבדו באשרה כדין. בעקבות התלונה, שלל משרד התמ"ת את היתרי ההעסקה של המעסיק, אך לא טרח ליידע את העובדים בדבר. שבועיים לאחר מכן הגיעו פקחי משרד הפנים ויחד עם נציגי משטרת ההגירה עצרו את כל העובדים משום שהם עבדו אצל מעסיק חסר היתר העסקה. כנגד אחד מן העובדים אף הוצא צו גירוש, אשר בוטל רק בעקבות התערבותה של העמותה. האם יהא זה מוגזם להכתיר מקרה זה כקפקאי? ומה לגבי המצב עליו כתבה השופטת יהודית צור בפסק דינה מלפני שבועות ספורים, בו משרד הפנים ממאן לפרסם את נהליו, ומסתירם לא רק מאזרחי המדינה – אלא גם מהפרקליטות ומבתי המשפט?
למעשה, לאור היחס העקבי להם "זוכים" פלסטינים, מהגרי עבודה, פליטים ושאר "אחרים" ממשרד הפנים, נציגי ארגוני הזכויות היו עדינים עת הכתירו את התנהלותו של משרד הפנים כקפקאית. מוצדק היה להכתיר את אופי הפעולה של המשרד במילה חריפה יותר: גזענות. וראוי לו לשר בישראל שיפנים שאחד מתפקידיהם החשובים ביותר של ארגוני זכויות האדם הוא לפקח על השלטון, ולמתוח ביקורת – ביקורת נוקבת, בעת הצורך – נוכח התנהלות פוגענית מצד המדינה.
