את: נורית וורגפט, הארץ Online
הוא רק בן 15 וכבר תשעה חודשים מוחזק במעצר. הוריו נרצחו בגיניאה, האשה שהצילה את חייו הסגירה אותו לידי רשת מבריחים. הוא מצא את עצמו בתל אביב, ונשלח לעבוד.
כבר תשעה חודשים יושב מ', נער יתום מגיניאה שבמערב אפריקה, בכלא של מינהלת ההגירה בחדרה. ולא משום שביצע עבירה חמורה שמצדיקה זאת, להיפך, ככל הנראה היה הוא עצמו קורבן של סחר בבני אדם, ובכל זאת הוא בכלא. הוא נכלא לאחר שנתפס בלי אשרה. כיוון שאין לו דרכון אי אפשר לגרש אותו ומשום שהוא קטין, המדינה לא היתה מוכנה לשחררו סתם כך לרחוב. מנגד, המדינה לא הציעה פתרון אחר. בהזדמנות אחת אף נטען שהכלא בחדרה מתאים לשמש משכן קבע לקטינים.
מ' (בית המשפט אסר לפרסם את שמו) אינו יודע בוודאות מה גילו. הוא חושב שהוא בן 15, וגם המשטרה אינה טוענת שהוא מבוגר יותר. את תאריך הלידה שלו הוא אינו יודע ומעולם לא חגג יום הולדת ("הייתי רוצה לראות דבר כזה", הוא אומר). הוא גם אינו יודע מתי בדיוק נרצחו הוריו – ייתכןשזה קרה ב-2002 ואולי עוד קודם, בשנת 2000.
הוא נולד וגדל בדרום גיניאה, בכפר קטן שנקרא גגדו, בן יחיד להוריו, זוג חקלאים עניים שידם לא השיגה אף לשלוח אותו לבית הספר היסודי בכפר. ביום שהוריו נרצחו, הוא הלך עם כמה ילדים מהשכונה לצפות בטלוויזיה אצל אשה ערירית מסנגל שהסכימה לארחם בביתה. בכפר לא היה חשמל אבל לאותה אשה, פטמה שמה, היה גנרטור פרטי. מ' זוכר שבאותו יום הם צפו בתוכנית של מוסיקה מקומית, שהיתה פופולרית מאוד בגיניאה.
בעודם צופים בטלוויזיה, פשטה על הכפר חבורה של מורדים מסיירה לאון. פשיטות כאלו, של מורדים שחיפשו מזון, נשק וכסף וביצעו פוגרומים, לא היו דבר יוצא דופן באזור הגבול עם סיירה לאון. כשנשמעו הצעקות והיריות הראשונות, ביקשו כמה מהילדים לרוץ החוצה לחפש את הוריהם, אבל פטמה מנעה זאת מהם. "היא כיבתה את הגנרטור ואמרה לנו לשבת ולהיות שקטים מאוד", מספר מ'. הם ישבו כך באפלולית החדר ושמעו יריות וצעקות וזעקות של אנשים שנפגעו ושבתיהם הוצתו.
בדיעבד הבין מ' שאותה אשה, פטמה, הצילה את חייהם. המורדים כנראה חשבו שהבית ריק ולא נכנסו אליו. חלף זמן רב עד שהשתרר לבסוף שקט בחוץ. פטמה הורתה לילדים להישאר בבית ויצאה לבדוק את הנזקים. כשחזרה היא סיפרה למ' שביתו נשרף ושלא ראתה את הוריו. שאר הילדים יצאו ומצאו את הוריהם, או קרובי משפחה אחרים. למ' לא היו קרובים בכפר. עד מאוחר בלילה לא בא איש לחפשו ולכן הוא נשאר בביתה של פטמה. בבוקר, לאחר שהתברר מעדויות של שכנים שהוריו נרצחו, היא הציעה לטפל בו והוא קיבל את ההצעה.
עוד באותו שבוע החליטה פטמה לעזוב את גגדו ולעבור לכפר אחר באותו אזור, פאראנה. הם השתקעו שם ופטמה רשמה את מ' לבית הספר היסודי בכפר, בית ספר מנדלאן, שבו למד שנתיים-שלוש. הוא למד קרוא וכתוב, מעט חשבון וצרפתית. "אהבתי במיוחד ללמוד צרפתית", סיפר לא מזמן. "קיוויתי שיום אחד אוכל לסיים את הלימודים ולהיות שגריר".
לימודיו נפסקו כשפטמה החליטה לעבור אל הבירה קונקרי, ולקחה אותו עמה. כשהגיעו אל העיר היא לא רשמה אותו שוב לבית הספר והוא, שחש תלות מוחלטת בחסדיה, חשש לבקש. כעת הוא עבד בשירותה בחנות קטנה לסדקית ומזכרות, שפתחה בעיר. היא הרבתה בנסיעות בין גיניאה לסנגל לרגל עסקיה (ייצוא שמן דקלים וייבוא תכשיטים), ולפעמים נעדרה למשך כמה ימים. כשהיתה בנסיעות, נהגה להשאיר אותו בהשגחתם של שכנים והוא החזיק את החנות.
אבל עיקר עבודתו היתה בשליחויות. פטמה נהגה לשלוח אותו להביא דברים ללקוחותיה או שהיתה שולחת אותו יחד עם הלקוחות, כדי שיביא דברים שהם מסרו בשבילה. לרוב היו אלו חבילות לא גדולות, ארוזות היטב, שלא היה לו מושג
מה הן מכילות. מהתיאור שלו אפשר להניח שהעסק החוקי של ייצוא שמן וייבוא תכשיטים שימש כיסוי לעסקים אחרים, רווחיים יותר וחוקיים פחות, ואין ספק שילד שמעביר חבילות מעורר פחות חשד.
מ' אומר שמעולם לא בדק את החבילות ולא שאל שאלות. "סמכתי עליה וגם על האנשים שהיא עבדה אתם", סיפר. "לפעמים הם היו נותנים לי קצת כסף ששמרתי לעצמי ולא סיפרתי לה. היא אף פעם לא נתנה לי כסף. היא קנתה לי מה שהיא חשבה שאני צריך, ואני לא רציתי לבקש ממנה דברים".
יציאת מצרים
בשנה שעברה, כשנערכה אליפות אפריקה בכדורגל במצרים, החליטה פטמה לנסוע למשחקים ולקחה עמה את מ'. היא הסבירה לו שהיא רואה במשחקים הזדמנות עסקית למכור מזכרות מאפריקה ובשבילו הוצגה הנסיעה כפרס על עבודתו הטובה. היא טיפלה בהוצאת דרכון על שמו והורתה לו לומר שהוא בן 17, אם יישאל. בקהיר הם לא התגוררו במלון אלא בדירה שכורה ומ' הבין שאין זו הפעם הראשונה שהיא עושה עסקים שם.
יום אחד היא לקחה אותו לראות משחק בין נבחרת גיניאה לזמביה, שהתקיים למיטב זיכרונו מחוץ לקהיר. בדרך חזרה לקהיר הוא שמע אותה מדברת עם מישהו בצרפתית בטלפון הסלולרי. הוא הבין שמישהו לקוח, הוא חשב, ממתין להם. ואכן, בדירה חיכה להם גבר לא אפריקאי, שמ' מכנה "הערבי".
אף על פי שזה עתה חזרו ממשחק, לא ניתן לו זמן אפילו להחליף בגדים והוא נשלח עם אותו גבר. הוא הלך בצייתנות. "חשבתי שזה יהיה כמו בגיניאה, שהיא שולחת אותי עם האיש הזה להביא לה דברים ותיכף אני אחזור", הוא סיפר.
כשהגיעו למכוניתו של האיש, ואן מהסוג שמשמש להסעת תיירים, לפי תיאורו, פתח האיש את דלת המושב האחורי ובתנועות ידיים הורה לו לשכב על המושב. האיש אמר לו מלה אחת בצרפתית, "לישון", והצמיד אצבע לשפתיו, לסמן לנער שיהיה בשקט. מ' התחיל לחשוד שאולי אין זו עוד שליחות רגילה, אבל עדיין לא העז לפקפק באשה שהצילה את חייו וגידלה אותו במשך יותר משלוש שנים.
הם נסעו כך במשך שעות. מ' לא הרים את ראשו, אבל שמע שהתנועה מסביב נחלשת. כשהמכונית נעצרה לבסוף, והוא התבונן סביבו, הוא נבהל. "לא היה שם כלום, רק חול מסביב והשמים, אני זוכר שהיו הרבה מאוד כוכבים", סיפר. "זאת היתה הפעם הראשונה שראיתי את המדבר. הערבי שנהג במכונית הוציא נשק מאחורי המושב שלו והניח אותו על ברכיו, וסימן לי לשתוק. פחדתי נורא. הייתי בטוח שנגמרו החיים שלי, שהאשה נתנה לו אותי כדי שהוא יהרוג אותי".
הם נסעו עוד כמה קילומטרים בחולות עד שהגיעו למחנה מוסתר, מרוחק מהכביש. שם פגש מ' תשעה צעירים אפריקאים שדיברו שפה שאינו מכיר. אחדים מהם דיברו מעט צרפתית וכך התברר לו שהם כולם מניגריה, אבל הוא היה מבוהל מכדי לשאול מה בעצם הם עושים שם באמצע המדבר.
למחרת התקשרה פטמה אל אחד המבריחים וביקשה שיתנו לה לדבר עם מ'. המבריח העביר לו את הטלפון. "היא התקשרה כדי להגיד לי 'שלום'", סיפר מ'. "היא אמרה שנגמר הזמן שלנו ביחד ושאני נוסע לישראל. זאת היתה הפעם הראשונה בחיי ששמעתי את השם הזה, ישראל. היא אמרה שאני לא צריך לפחד, כי היא סידרה שמישהו מארצי ידאג לי שם. היא אמרה לי ששמו גאנדו ג'אלו ואז נרגעתי, כי לפי השם הבנתי שרוב הסיכויים הם שהוא לא רק בן ארצי אלא גם בן שבטי, פולה. פחדתי להישאר לבד, אבל עדיין סמכתי עליה. גם לא האמנתי שזה באמת סוף הקשר שלנו. הייתי בטוח שאני אהיה עם האיש הזה קצת זמן ואחר כך היא תחזיר אותי אליה".
הקבוצה ישבה כמה שבועות במחנה בסיני. כאשר מ' עלה למכוניתו של הערבי הוא נשא עמו את מסמכיו בתיק קטן, שהיו בו גם חולצה ומכנסיים להחלפה. המבריחים לקחו ממנו הכול, את התיק, הבגדים והדרכון. "בלילות היה לי קר ולא היה אוכל, רק לחם שהבדווים אפו על המדורה", הוא סיפר. "לפעמים הניגרים אספו כסף ונתנו להם לקנות בשבילם ביסקוויטים ולחם טוב. הם נתנו גם לי. בסך הכול התייחסו אלי יפה, גם הניגרים וגם הבדווים".
בוקר אחד, בשעה מוקדמת, העלו אותם המבריחים על משאית טויוטה קטנה. כל העשרה הצטופפו על רצפת המשאית, כוסו בשמיכות ומעליהם הונחו המזוודות של הניגרים. למ' לא היה דבר מלבד הבגדים שלבש באותו ערב למשחק הכדורגל. כשהגיעו אל הגבול הורידו אותם המבריחים מהמכונית והורו להם לחצות את הגדר. בצד השני חיכה להם טנדר ובו שלושה אנשים חמושים, לא אפריקאים. הם ישבו מאחור וכך נסעו. כשהגיעו לתל אביב, מ' הורד ראשון. המבריחים הכירו את הכתובת שהוא היה מיועד אליה. "אחד מהם ירד אתי מהמכונית ואמר לי לרוץ לבניין שהוא הראה לי, והוא רץ אתי", סיפר מ'. "כשהגענו אל הבניין יצא אדם שדיבר אלי בפולה ואמר ששמו נפייה ג'אלו. לא ידעתי מה לעשות, כי האשה אמרה לי ששמו של האיש שידאג לי הוא גאנדו ג'אלו, אבל לא אמרתי כלום, כי שמחתי לשמוע את הדיבור בפולה. כשעלינו לדירה שלו, שאלתי איפה גאנדו והוא אמר 'זה אני, אבל כאן קוראים לי נפייה'.
"גרתי שלושה ימים אצל נפייה. אחר כך הוא נתן לי טלפון נייד ולקח אותי לעבוד במסעדה. הוא אמר לי לעשות מה שאומרים לי ולא אמר כמה שעות אני צריך לעבוד. הוא אמר שיתקשר אלי ויבוא לקחת אותי, אבל הוא לא בא. בלילה, כשסגרו את המסעדה, יצאתי החוצה. לא ידעתי לאן ללכת. ישבתי בחוץ, בפינה ליד המסעדה, ונרדמתי. בבוקר קמתי וחזרתי לעבוד. במסעדה הזאת עבדו עוד שני גיניאים ואחרי שלושה ימים אחד מהם שאל למה אני בא לעבודה כל כך מוקדם בבוקר. אמרתי לו שאני ישן בחוץ, ליד המסעדה, ומאז הוא לקח אותי לדירה שהוא גר בה".
מעצר ליד המסעדה
עד היום מ' מתקשה לחשב כמה שעות הוא עבד. היה מתחיל מוקדם בבוקר, כשבאו ראשוני העובדים, ועוזב בלילה כשנסגרה המסעדה, אבל הוא מעולם לא ראה ולו שקל אחד בתמורה. העבודה בניקיון ושטיפת כלים היתה קשה, הוא אומר, אבל הוא לא העז לעזוב. הוא הניח שהכסף תמורת עבודתו ישולם לנפייה וזה ישלם לו משהו, אבל את נפייה היה קשה להשיג. "הוא לא התקשר. אפילו לא שאל איך אני מסתדר", אמר מ'. נפייה הורה לו להתקשר אליו אם עוצרים אותו, אבל הזהיר אותו שלא יסגיר את הקשר ביניהם, ו"אם שואלים איך הגעתי לישראל, הוא אמר לי להגיד שהערבים הביאו אותי".
מ' לא הספיק לעבוד זמן רב. באמצע מאי, פחות מחודש אחרי בואו לישראל, הוא נעצר ליד המסעדה יחד עם שני חבריו לעבודה הגיניאים. "התקשרתי אל נפייה ואמרתי לו שעצרו אותי", הוא מספר. "נפייה אמר לי לא לדאוג, הוא יוציא אותי מהכלא, אבל אסור לי להגיד לאף אחד שאני מכיר אותו".
נפייה נעצר כעבור זמן קצר. באוקטובר 2006 הוא נשפט והורשע בעבירות של קשירת קשר לביצוע פשע, שהייה בלתי חוקית ומתן סעד למסתננים. למעשה, מסיפורו של מ' ומעדויות אחרות אפשר להסיק שהוא היה חלק מרשת של סחר בבני אדם למטרות עבודה. לא ידוע אם פטמה הסנגלית קיבלה ממנו תשלום בתמורה להסגרתו של מ' לידיו, או בתמורה לעבודתו. והמעסיק הישראלי? מאחר שמ' נעצר ברחוב, ולא בתוך מקום העבודה, נסגר התיק נגדו "מחוסר ראיות".
מ' לא ידע את כל זה כשנעצר. הוא עבר את ההליך הרגיל: ראיון אצל הממונה על ביקורת גבולות של משרד הפנים שהורה על מעצרו, ולאחר מכן, בכלא צוחר של משטרת ההגירה, עבר ראיון נוסף אצל דיין בית הדין לביקורת משמורת. לפי עורך הדין שמייצג אותו, יונתן ברמן, בשני המקרים לא התייחסו אליו כאל קורבן לעבירה של סחר בבני אדם למטרות עבודה בכפייה, וגם ההתייחסות לגילו הצעיר היתה, אם בכלל, מינורית מאוד. כעבור זמן מה הוא הועבר לכלא מיכ"ל בחדרה, השייך למשטרת ההגירה.
לכאורה אפשר היה לשחררו מהכלא, כיוון שאין לו מסמכים ואין אפשרות לגרשו, אבל בשל גילו הצעיר הוא זקוק לאפוטרופוס, משמורן, שיפרוש עליו חסותו. כיוון ששהה בישראל זמן קצר מאוד, הוא אינו מכיר איש בקהילת הפליטים האפריקאים, מאלה שיכולים לשמש לו משמורנים. לכאורה, כתבה בעיתון יכולה לסייע לו לגשר על המרחק בינו לבין הציבור הישראלי, וכך, אולי תימצא משפחה ישראלית שתסכים לשמש לו משמורנית, כפי שקרה לאחרים בעבר. אלא שהפעם, שלא כבעבר, הערימה משטרת ההגירה קשיים וסירבה לאשר ביקור בכלא כדי לראיין את מ' (הנימוק: "מדיניות מינהלת ההגירה היא להימנע מראיונות בתוך מתקני משמורת מחשש שהדבר יגרום לתסיסה וליבוי יצרים כפי שקרה בעבר"). הראיון הזה נערך איפוא בשיחות ארוכות בטלפון, ובעזרתם של חבריו לכלא, שקצתם ממתינים אף הם לאפוטרופסים שישחררו אותם מהכלא.
"אני תמיד שמעתי על אנשים שלקחו אותם לבית סוהר כי הם עשו פשעים, דברים רעים", אומר מ'. "אני לא יודע איזה דבר רע אני עשיתי. לא ידעתי שום דבר על בתי כלא עד עכשיו". הוא היה כלוא בחדרה כשפרצה המלחמה בצפון ורוב הזמן עקב אחר ההתרחשויות בטלוויזיה. יום אחד, הוא אומר, "שמענו רעש חזק מאוד. אחר כך אמרו לנו שטיל נחת קרוב אלינו. אותו לילה לא יכולתי לישון. כל הזמן חשבתי מה היה קורה אילו הטיל היה נוחת עלינו. פחדתי שזה יהיה הסוף של החיים שלי, שאני אמות ככה, בכלא".
אחרי שנגמרה המלחמה הוא נרגע מעט והשתדל להתרגל. האוכל אינו רע, הוא אומר, "אבל זה לא האוכל שאני רגיל אליו. אני אוכל כי צריך לאכול כדי להישאר בחיים. לפעמים אנחנו מבקשים, כולנו, ממנהלת הכלא, שיבשלו לנו אורז כמו שאנחנו אוהבים". הוא וחבריו לכלא, אף הם קטינים חסרי אשרות כמוהו, מעבירים את היום בצפייה בטלוויזיה. בזמנים שבהם מוציאים אותם החוצה, חצי שעה פעמיים ביום, לדבריו הם משחקים כדורגל. "הביאו לנו מחשבים כדי שנלמד", הוא סיפר, "אבל אין בהם חיבור לאינטרנט ואף אחד לא מסוגל ממש ללמוד בתנאים האלה. מחזיקים אותנו כאן ואנחנו לא יודעים למה ועד מתי נהיה כאן. זה מייאש".
לפני שלושה שבועות מ' כמעט נשבר. זה קרה אחרי ששוטר אמר לו, לדבריו, שקטנים סיכוייו לצאת מהכלא לחיים נורמליים. "הוא אמר לי, 'או שיגרשו אותך, או שתהיה פה בכלא עד סוף חייך'", סיפר מ'. מבחינתו, גירוש משמעו שוב סוג של עבדות בתמורה להגנה. במשך שלושה ימים הוא לא היה מסוגל לאכול ולישון. "אני מאמין למה שהשוטרים אומרים לי", הסביר. "הם האנשים שיודעים מה קורה כאן". לפי גרסת המינהלת זה היה קצין, "שמתוקף תפקידו משוחח עם המוחזקים", שהודיע למ' כי עומד להתקיים משפט בעניינו "ויש שתי אופציות: או שישוחרר מהמתקן ויישאר אצל משפחה עד שיורחק מהארץ, או שיישאר במתקן עד שיורחק מהארץ".
ביום רביעי שעבר ניתן פסק דין בעניינו של מ'. שופט בית המשפט המחוזי בחיפה, רון שפירא, אמנם לא הטיל על המדינה את האחריות לדאוג לנער, אבל החלטתו מכילה ביקורת חסרת תקדים בחומרתה על ההליכים בבית הדין לביקורת משמורת; למשל, על כך שמ', שאינו דובר עברית ואף לא אנגלית, לא היה מיוצג בדיונים בבית הדין לביקורת משמורת. "מעיון בפרוטוקולים עולה כי הטיעונים שהושמעו בכולם היו זהים לחלוטין (וככל הנראה הועתקו מדיון לדיון)", קבע השופט והוסיף כי בנסיבות הללו חייב היה בית הדין למנות למ' עורך דין שייצג אותו, כיוון שהיעדר ייצוג מהווה פגיעה בזכויות היסוד שלו.
עוד כותב השופט: "סבור אני כי פירוש הוראות חוק הכניסה לישראל באופן המאפשר להחזיק בפועל אדם במעצר לתקופה בלתי מוגבלת, בלא שמתנהל הליך להרחקתו מהארץ, וללא עילה, הוא פירוש שאינו מתיישב עם משטר חוקתי בשיטת משפט דמוקרטית". לפסיקה הזאת עשויות להיות השלכות מרחיקות לכת, שכן עשרות אפריקאים, שאין אפשרות להוציא להם מסמכים ולגרשם, מוחזקים במעצר, קצתם במשך חודשים רבים. השופט שפירא קובע כי "הפירוש המאפשר להשאיר אדם כלוא במשמורת בהיעדר הליך הרחקה יוצר מצב שלפיו עילת המשמורת/מעצר היא עצם היותו זר בארצנו". ועוד: "סבור אני כי ערכיה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית אינם מתיישבים עם פרשנות לדבר חקיקה שיאפשר מעצר ללא גבולות לאדם שכל חטאו בהיותו זר בארצנו, הגם ששוהה הוא שלא כחוק".
בסיכום קבע השופט שפירא כי המשך החזקתו של מ' במעצר "הוא בגדר מעצר שלא כדין וללא תכלית" והורה על שחרורו. מ' אמור לצאת מהכלא בתוך ימים מספר, אם כי לא ברור עדיין לאן יילך ומי יטפל בו. מ' כבר מרשה לעצמו לחלום על עתידו: "אם אצא מכאן הייתי רוצה ללמוד, כי לא למדתי הרבה. ואני רוצה גם לעבוד, כי אין לי אף אחד שידאג לי וגם כי זה מה שאני יודע, לעבוד". *
