מאת: עידו שקולניק
עשרות שנים דוהרת התנועה הפמיניסטית קדימה במאמץ עיקש להוביל לשוויון זכויות בין נשים לגברים. בכל מישור שנבחן, ניווכח לדעת כי הפערים עדיין קיימים, ואלו חיים ובועטים באופן בולט במיוחד בשוק העבודה ובמגזרי העבודה השניוניים, אלו החורגים מן התבנית המסורתית של עובד במשרה קבועה ומלאה המועסק ישירות ולאורך זמן אצל מעביד אחד, ומהווהים כר פורה להפרות זכויות עובדים.
.
חלק משמעותי בשוק העבודה הישראלי, גם אם לעתים נסתר מן העין, הוא ענף הסיעוד שבו מועסקות מטפלות זרות רבות. בישראל כ-60 אלף עובדות סיעוד זרות, קרוב למחציתן מהפיליפינים, והיתר מדרום אסיה ומזרח אירופה. העובדות הן חלק אינטגרלי מתעשייה שלמה שמטרתה העיקרית והחשובה היא טיפול באוכלוסיית החולים הסיעודיים בישראל, רובם בני הגיל השלישי, וסיוע להם.
.
עובדות הסיעוד הן עובדות "שקופות", אשר נמצאות בעמדת נחיתות לעומת עובדות אחרות בישראל מבחינת החוק. כך לדוגמה, עובדות הסיעוד הזרות הן קבוצת העובדות היחידה בישראל המוחרגת מתחולת "חוק שעות עבודה ומנוחה". פירוש הדבר שאפשר להעסיקן 24 שעות ביממה, שישה או שבעה ימים בשבוע תמורת שכר מינימום בלבד או אפילו פחות מכך, שכר שהן זקוקות לו כדי לכלכל את משפחותיהן שנותרו מאחור וכדי להבטיח לילדיהן השכלה ועתיד טוב יותר. יתר על כן, עובדות הסיעוד נאלצות לשלם לחברות כוח האדם הישראליות המביאות אותן לישראל דמי תיווך לא-חוקיים בגובה ממוצע של כ-8,500 דולר לכל עובדת, כסף "שחור" שאינו מדווח. את השכר שהן מרוויחות בשנות עבודתן הראשונות בישראל העובדות מקדישות בעיקר להשבת הכסף שלוו מגורמים שונים לצורך תשלום אותם דמי תיווך.
.
על פניו, נראה שענף הסיעוד מצטיין בנקודה אחת יוצאת דופן – שוויון מגדרי. בניגוד לתחומי העסקה אחרים בישראל נראה כי אין כמעט פערים בין מעמדן של נשים למעמד הגברים המועסקים בענף. שני המינים משתכרים שכר דומה, בעלי אותן זכויות וחובות, מועסקים באותם התנאים ומשלמים דמי תיווך גבוהים תמורת ההעסקה בישראל. לא זו אף זו, נשים הן הרוב המוחץ בקרב העוסקים בתחום ובשל הביקוש הגבוה לנשים לעומת גברים, הן אף משלמות בממוצע דמי תיווך נמוכים יותר מגברים כדי להגיע לישראל.
.
אך אין לטעות, לא הכל ורוד בתחום. למרות מצג השוויון לכאורה, נשים בענף עודן נמצאות בעמדת נחיתות גדולה, שכן נשים ככלל חשופות ליותר סיכונים בכל הנוגע לביטחון תעסוקתי. כך, לדוגמה, בכל הנוגע לעובדות הרבות שפרנסתן נפגעת כתוצאה מהיריון במהלך תקופת עבודתן בישראל. עובדות אלו מגיעות לעבודה בישראל כדי לפרנס את משפחתן בארץ המוצא, כשלעתים המשפחה בוחרת "לשלוח" דווקא אותן בשל גילן הצעיר, לפני הקמת משפחה ויצירת מחויבות נוספת לארץ המוצא. עם זאת, לאחר שנים ספורות חלק מהעובדות מפתחות שאיפה להקמת משפחה. מעבר להתמודדות עם תהליך ההיריון והלידה בעודן מועסקות בישראל, צפוי להן גם מאבק מול הבירוקרטיה הכרוכה בכך וההשלכות על מעמדן ומעמד הילד, כפי שיפורט בהמשך.
.
במקרה של עובדות הרות, נראה כי מבחינת המעסיק ונדמה כי גם מבחינת המדינה הן הופכות לעובדות "מקולקלות", שאינן כשירות לבצע את העבודה לשמה הגיעו. בנוסף, ברור כי בשלב מסוים תיאלץ העובדת להיעדר מעבודתה בשל חופשת הלידה. בכך, כביכול, אין הבדל בין המטפלות הזרות לעמיתותיהן הישראליות. אך לעובדות הישראליות יש אלטרנטיבות – ולו חלקיות – לגבי תחום התעסוקה, היקף המשרה, אפשרויות הטיפול בילד לאחר החזרה לעבודה, תמיכת חברים ובני משפחה וכד'.
.
על פי נוהל משרד הפנים, מטפלות זרות רשאיות להמשיך לעבוד בישראל עם ילדן רק בתנאי שהן שוהות בישראל פחות מחמש שנים ושלושה חודשים בדיוק, ועלה בידן למצוא מעסיק סיעודי אשר מוכן להעסיקן יחד עם הילד. הדבר תלוי כמובן, מעבר לטוב ליבו של המעסיק, ביכולתו לאפשר לעובדת לטפל בילד, במקביל לעבודתה הסיעודית. ללא אישור רשמי ממעסיק סיעודי שמוכן לחדש את אשרת העבודה שלה בתום חופשת הלידה, על העובדת לצאת את הארץ מיד עם תום חופשת הלידה.
.
אם לא יתמזל מזלה של העובדת והיא לא תצליח למצוא מעסיק שיסכים להעסיקה כשילדה עמה בישראל, יהא עליה לשלוח את התינוק לארץ מוצאה לפני תום חופשת הלידה, כפוף לכך שמעסיקה הקודם מעוניין בהמשך ההעסקה ללא הילד או שהעובדת רשאית למצוא מעסיק חדש. למעשה, נוהל משרד הפנים מותיר לעובדת שתי ברירות – להיפרד מילדה למען המשך העסקה, או להיות תלויה לחלוטין בגחמותיו ורצונותיו של המעסיק. בכך מהווה הנוהל פגיעה בסיסית בזכותה של אם לגדל את ילדה ולהקים משפחה.
.
חשוב לזכור, מטפלת זרה מוגבלת לעבודה אך ורק בתחום הסיעוד, בהיקף משרה הכולל עבודה מסביב לשעון שבו קשה לעמוד גם טרם הלידה, בשכר מינימום או פחות, ללא אפשרות לבחור בעבודה אחרת שבה השכר יספיק לכיסוי הוצאותיה, הוצאות הילד וטיפול הולם בו בעת שהיא עובדת. מעבר לכך, אם תחליט להשאיר את הילד בארץ יחד עמה, גם אם תצליח לכלכל את שניהם, הרי שיקשה עליה מאוד להגשים את המטרה שלשמה הגיעה מלכתחילה לישראל – לחסוך כסף או להעביר אותו למשפחתה בארץ המוצא והבטיח להם עתיד טוב יותר.
.
הפגיעה בזכות לאימהות היא פגיעה עמוקה בזכות בסיסית ויסודית של כל אישה באשר היא ואינה עולה בקנה אחד עם הערכים והכלים שנועדו להבטיח שעובדות, ללא קשר למעמדן ולתחום עיסוקן, יזכו לשוויון הזדמנויות ולקיום בכבוד. כיום אי אפשר להתכחש לכך שעובדות הסיעוד הזרות הן חלק אינטגרלי מהחברה הישראלית. נדמה שהגיעה השעה לכלול גם אותן במאבק לקידום מעמד האישה בפרט ולחברה שוויונית, מכילה ופלורליסטית בכלל. נותר רק לקוות שאנו, בתור חברה ששואפת ומתיימרת להיות ערכית ושומרת חוק, נמשיך להיאבק לקידום מעמדן ולאכיפת זכויותיהן, בין היתר, זכותן הבסיסית לאימהות.
.
עידו שקולניק הוא רכז תחום סיעוד בעמותת קו לעובד
