במקום יחסי מטפל ומטופל, יחסי עובד-מעביד

אונדרו מאני רטנם הגיעה לישראל ב-2008 כדי לטפל בקשישה סיעודית במושב בצפון. היא עבדה אצלה תקופה ארוכה, החליטה להתפטר, ותבעה ממשפחת הקשישה את הפיצויים המגיעים לה. בסיום הדיון גילו בני המשפחה, לתדהמתם הגמורה, שעליהם לשלם לרטנם 8,348 ש"ח בגין פיצויי פיטורין, פנסיה, דמי הבראה ופדיון חופשה שנתית. ההפתעה נבעה מכך שלמרות החקיקה בנושא, המדינה לא חייבה את המשפחה לדאוג להפרשות הללו לאורך תקופת העסקתה של רטנם; חברת כוח האדם שדרכה קיבלו את המטפלת לא יידעה אותם לגבי החובה הזאת, והביטוח הלאומי, שנתן את האישור להעסקתה, ממילא אינו מתערב ביחסים שבין המטפלת למטופל, ואינו רואה עצמו אחראי לזכויותיה של המטפלת.

יקום שקוף

שישים אלף עובדי סיעוד נמצאים כיום בישראל באופן חוקי, רובם המכריע נשים. מחציתן מהפיליפינים, אחרות מנפאל, הודו, סרי לאנקה ומולדובה. ההערכות מדברות על מספר דומה של עובדים ועובדות ששוהים כאן ללא היתרי עבודה.

עובדות הסיעוד הראשונות הובאו לארץ על ידי משרד הביטחון, כדי לטפל בנכי צה״ל; בהמשך ניתנו אישורים כאלה גם למשפחות של קשישים סיעודיים, מנגנון שהיה נגיש אז רק לבעלי אמצעים. עם העלייה בתוחלת החיים, ובמקביל ההעדפה לטפל בקשישים בביתם במקום במוסדות סיעודיים, גברה הדרישה לעוד ועוד מטפלות. חוק הסיעוד שנחקק ב-1984 נועד לתת מענה לקשישים שזקוקים להשגחה חלקית במשך שעות אחדות ביום, אבל זול יותר להכניס הביתה מטפלת סיעודית מאשר לאשפז את החולה הסיעודי במוסד, וזול יותר להכניס הביתה מטפלת סיעודית זרה שתגור בבית, מאשר להעסיק ישראלית שתבוא לכמה שעות עבודה ביום. לתוך המציאות הזאת נכנסו יותר ממאה חברות כוח אדם שמייבאות לארץ את המטפלות הסיעודיות.

סיעוד או העסקה בשוק חופשי? צילום מתוך אתר של חברה המציעה עבודה בסיעוד בארץ

התחום אינו מוסדר במסגרת הסכמים בין מדינות, ולכן מדובר בשוק פרוץ. הייבוא מתבצע רק אחרי שהמועמדת לתפקיד משלמת דמי תיווך. דמי התיווך הללו הגיעו בזמן האחרון לסכומים שבין 7,000 ל- 10,000 דולר במזומן, תשלום שלא נרשם בשום מקום ואיש לא מדווח עליו.  גם העובדת עצמה אינה מקבלת אסמכתא ששילמה את הסכום הדמיוני הזה. אם היא – או בני משפחתה – לא מצליחים לשלם את דמי התיווך הללו, היא עשויה לקבל אותם כהלוואה, ומתחילה את דרכה אל בית הקשיש שבו היא אמורה לטפל עם חוב עצום שכבר מוטל על כתפיה. בשנה וחצי עד שנתיים הראשונות לעבודתה מועבר כל שכרה לתשלום אותו חוב.

דיני העבודה של המוחלשים

המפגש הכואב ממילא בין המטפלת הסיעודית שלקחה הלוואה, הותירה מאחור משפחה וילדים קטנים ונסעה לארץ זרה כדי להתפרנס, ובין קשיש שהגיע למצב סיעודי שפוגע בכבודו ובנפשו, הוא גם מפגש אנושי בין נציגי שתי אוכלוסיות מהמוחלשות ביותר בחברה- אבל הוא גם מפגש בין עובדת למעסיק. ברגע שנכנסה המטפלת לגור בביתו, הופך הקשיש-  או בן משפחתו הקרוב –  למעסיק שלה. כך שלתוך היחסים המסובכים והרגישים הללו נכנסים גם מרכיבים כלכליים, תנאי עבודה וחובות חוקיות.

על פי החוק, מחויבת המשפחה המעסיקה לשלם לעובדת לפחות שכר מינימום, שעומד כיום על 4,800 שקלים בחודש. מהסכום הזה רשאי המעסיק לנכות עד 25% השתתפות להוצאות שונות. המעסיק חייב לשלם עבור העובדת ביטוח בריאות, בדרך כלל באמצעות אחת מחברות הביטוח הפרטיות, ולהפריש עבורה ביטוח לאומי, דמי הבראה פעם בשנה, חופשה שנתית, יום מנוחה שבועי והפרשות לפנסיה ולפיצויים. בשנת 2008 נקבע צו הרחבה שמחייב כל מעסיק להפריש פנסיה מינימלית לעובדת סיעוד: כיום מדובר על 12% הפרשות לפנסיה ולפיצויים. אבל פעמים רבות המשפחות לא יודעות את כל אלה; וכאשר המטפלת הסיעודית עוזבת, או כשהסבתא הולכת לעולמה, המשפחות מוצאות את עצמן  מתמודדות, להפתעתן, עם תביעות על זכויות שלא קוימו וכספים שלא שולמו.

עובד סיעודי מפגין על זכויות. מתוך אתר "קו לעובד"

"רוב המעסיקים משלמים את השכר החודשי", מספרת אירית פורת, דוקטורנטית למגדר בבר אילן שמתנדבת יותר משמונה שנים במחלקה לעובדים הסיעודיים בעמותת קו לעובד, "אבל מכיוון שהמטופלים הסיעודיים זקוקים להשגחה צמודה, לעיתים נשללת מהמטפלת הזכות ליום חופש בשבוע, ולעיתים היא אינה מקבלת תמורה עבור יום החופש הזה שבו היא נאלצת לעבוד".

על שולחנה של פורת הולכות ומצטברות גם תלונות של עובדות סיעוד שלא הפרישו עבורן את דמי הפנסיה ולא שילמו להן פיצויים כשסיימו את עבודתן. "מסתבר ש-99 אחוזים מהמעסיקים לא מפרישים לפנסיה", היא מספרת. "עד לפני שלוש שנים היו אלה סכומים פעוטים, משום שהאחוזים שהיו אמורים להפריש לפנסיה היו נמוכים ולכן לא היה כדאי לתבוע. עכשיו מדובר באחוז גבוה יחסית, ואם מטפלת עובדת במשך כמה שנים אצל מעסיק אחד מצטברים עבורה סכומים גבוהים. והעובדות מתחילות לתבוע. יותר ויותר״.

כשפורת פונה למעסיקים ומבקשת את התשלומים, התגובה הראשונה שלהם היא הפתעה.

הם, מצדם, שילמו כל מה שחברת כוח האדם דרשה מהם לשלם. ״במשרדי כוח האדם,״ אומרת פורת, ״יושבות פקידות שאין להן מושג בחוקי העבודה, ולעיתים קרובות הן מפנות את כולם אלינו לקו לעובד כדי שאנחנו נעשה עבורם את החישובים.״

״לפני שבועיים,״ היא ממשיכה, ״הגיעה אלי עובדת שהתפטרה ולא קיבלה את המגיע לה. כתבתי מכתב למעסיקה שלה ובו פירטתי את זכויותיה ואת הסכום שאמורה הייתה לשלם לה: יותר מעשרת אלפים שקלים. התקשר אלי הבן ושאל איך אני מעיזה לכתוב מכתב כזה לאימא שלו, שהיא במצב רע וכמעט התעלפה כשקיבלה את המכתב, ופירט את כל הבעיות הרפואיות של אימא שלו. זה היה כמובן מאוד נוגע ללב, אבל מצד שני ישנה עובדת הסיעוד שגם היא מוחלשת מאוד, ותלויה במשפחה לא פחות מאשר המשפחה תלויה בה.״

רגע, בעצם המדינה כן מחייבת את המעסיק להפקיד לטובת המטפל: "חוק הפיקדון", שהכנסת עדכנה רק לאחרונה, מחייב את המעסיקים להפקיד פיקדון מדי חודש בחודשו עבור העובד הזר- במקרה שלנו המטפל הסיעודי – בחשבון בנק ייעודי. זה אולי נדמה הומני מאוד, אבל בפועל משתמשת המדינה במנגנון הזה כדי לעודד ולהבטיח את יציאתם של מהגרי העבודה מישראל בתום תקופת האשרה שלהם. כלומר: את הכסף הם יקבלו רק כאשר יעזבו את ישראל לצמיתות, ורק באותם מקרים שבהם עזבו את הארץ בתום תקופת הויזה שלהם ולא נותרו כאן באופן לא חוקי.

מפגש בין שני תלויים

אז מה יש לנו כאן?  – קשיש סיעודי, מטפלת מארץ רחוקה, זכויות שאף אחד לא ממהר להבהיר מראש וחוקים שהמדינה אינה מחייבת לעמוד בהם. כך נוצרת מציאות אכזרית, שבה בכל פעם שעולה שאלת זכויותיהם של המטפלים הסיעודיים, עומדת מנגד סוגיית התלות של החולים הסיעודיים עצמם. לעיתים קרובות מדי מי שאמורים לפקח שזכויות העובדים יישמרו, מעלימים עין בטענה – שאינה בלתי צודקת, כמובן – שהקשישים הסיעודיים הם אוכלוסייה מוחלשת בפני עצמה ואין לכפות עליהם לשלם סכומים נוספים עבור הפנסיה, דמי ההבראה והפיצויים של עובדי הסיעוד. בדו"ח מבקר המדינה לשנת 2014 (עמ' 1123) מוזכרת תגובתו של שר הפנים דאז, אלי ישי, שאמר:"…סברתי שאין להטיל חובה כזו – שיש לצידה גם ענישה פלילית – על ציבור מטופלים סיעודיים חלש, אשר לעיתים קרובות מתקשה אף לשלם את שכר הבסיס של העובדים הזרים מדי חודש בחודשו…כל עוד לא הובהר להנחת דעתי כי התקנת התקנות המוצעות לא תביא להרעת התנאים של המטופל הסיעודי בקשר להוצאות החודשיות השוטפות שלו לצורך מימון שירותי העובד, לא מצאתי מקום לקדם את התקנות כל עוד הן התייחסו לענף הסיעוד". ניתן להבין מדברי השר לשעבר כי אין להטיל על מטופל סיעודי הוצאות נוספות מעבר לתשלום השכר, שמא יקשה עליו לעמוד בהן. אבל המצב בו 'מקלה' המדינה עם הזקנים ואינה דורשת מהם להפקיד מדי חודש את הסכומים לקרן כלשהי, מביא לכך שעם סיום יחסי העבודה הם נדרשים לשלם סכומים גבוהים מאוד.

והשדה הזה נותר פרוץ.

אפשר לומר, בזהירות, שרוב הישראלים שמעסיקים עובדי סיעוד עושים זאת מתוך מצוקה וכאב גדולים לנוכח הוריהם המזדקנים והרצון לאפשר להם לסיים את חייהם בכבוד. יש להניח שרובם לא רוצים לנשל את עובדי הסיעוד מהזכויות שלהם, אבל אף אחד לא מספר להם איך להמנע מכך. וכאשר מסתיימים היחסים, לעיתים קרובות בעיצומו של שברון לב לאחר פטירתו של האב הקשיש, הם נפגשים עם דרישות להפרשות ופיצויים וזכויות שלא שילמו כל השנים, שעלולים להצטבר לסכומים גדולים מאוד.

אולי אפשר לתקן את המצב באמצעות קמפיין אגרסיבי שתיזום המדינה, שבו תיידע את כולנו על החובה שלנו לדאוג לא רק לסבא וסבתא המזדקנים, אלא גם לעובדת הסיעודית שמגיעה לסייע להם לסיים את חייהם בכבוד.

״אנחנו כחברה,״ אומרת פורת, ״צריכים לטפל במטפלות האלה, ואנחנו עושים בדיוק להיפך. מדובר במפגש בין שני תלויים – האדם הסיעודי שתלוי במטפלת והמטפלת שתלויה בו. מכיוון שהיא מקדישה את כוחותיה לטפל באדם הסיעודי, החברה שלנו צריכה לספק לה רשת ביטחון ולדאוג לצרכים ולזכויות שלה. הייתי רוצה להעז ולחשוב אפילו יותר בגדול: אנחנו צריכים לראות גם את ההקשר שמתוכו היא מגיעה אלינו ולחשוב איך לטפח את בתי הספר והקהילות בארץ המוצא שלה, שבהם היא משאירה את ילדיה ומשפחתה".